אהוד אף פעם לא היה אהוד.
וגם אף פעם הוא כבר לא יהייה.
הוא דווקא ניסה, אבל החיים לא רצו,
גם החברה לא רצתה.
אני ראיתי שהוא ניסה. אבל התעלמתי, כמו כולם,
נשארנו בקבוצה הסגורה שבשבילך לא היה מקום בה.
אתה היית האחר.
לא ידענו מה בתוך האדם השונה,וגם לא רצינו לדעת.
לא הבנו איך הוא מרגיש וגם לא ניסינו להבין.
מה חשבנו לעצמנו? שאתה לא מרגיש?
שאתה לא מבין?
אתה לא היית שונה. אנחנו עשינו אותך כזה. רק עכשיו אני מבינה
את זה.
לבד,לבד,תמיד לבד.
וגם עכשיו,לבד,בתום הקרב.
ניסית להילחם,להישאר,אבל פשוט לא הצלחת. ואולי בשלב כלשהוא
נואשת וויתרת על ה"זכות" להישאר ולחיות בצילנו כל חייך.
אני מבינה אותך, גם אני הייתי מוותרת.
ועכשיו אתה קבור מחוץ לגדר-
נו,ומה השתנה? את כל חייך העברת מחוץ לגדר,מחוץ לחברה.
תמיד בצד,תמיד לבד,מתבונן ושותק.
והכל בפנים נאגר.
אנחנו גרמנו לזה באטימות ליבנו המרושעת
מהאי-יכולת שלנו לקבל ולאהוב.
אתה היית הבן אדם ואנחנו החיות הרעות,המפלצות הלא אנושיות.
אהוד,סליחה, סליחה שאני לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, סליחה
שאתה שם, סליחה שלא השארנו לך ברירה.
אתה חף מפשע. אני האשמה.