ציפי

ציפי הייתה בטוחה שמי שנתן לה את שמה תכנן להתעלל בה במופגן.
"סך הכל" - חשבה לעצמה - "זה אולי שם חביב, אבל לכנות כך
חתולה?! לא בא בחשבון!". המחשבה שרצו להתעלל בה הייתה אולי
מטופשת והרבה לא במקום, שכן בעליה היו חביבים אליה: סרט ורוד
קשרו לה לצווארה האפור, נתנו לה מכל טוב ואף אח מבוערת הייתה
להם בביתם, ושטיח צמרירי מולו להתכרבל עליו בימות החורף הקרים.
חתולי השכונה, לעומת זאת, סברו אחרת: "צאי פיפי! צאי פיפי!"
היו קוראים אחריה כל פעם שהייתה עוברת שם במקרה, עם בעליה או
בלעדיהם, באותו הילוך חתולי מתגנב מהרגיל; שכן ציפי הייתה
חתולנת ביישנית ביותר, גם ללא פחדיה משאר חתולי השכונה.

מותק, החתול של המיצובישי לנסר 94', היה הגרוע מכולם. מותק, כך
כינתה אותו בת השכנים הקטנה, שמידיי פעם הייתה מעניקה לו חלב
ולעיתים אף גבינה. הוריה היו גם בעלי המיצובישי, ולכן סבר מותק
- שבת השכנים הקטנה לא ידעה כלל שהוא הוא - שהעולם שייך לו.
ציפי בכלל לא נראתה שייכת לרכב ספציפי, ואילו הוא, מותק,
וחבורתו, ואילו הוא, מותק, ושאר בני חבורתו היו ממוקמים היטב -
חתול תחת לאנסרו ותחת דייהטסו. וכך, אם ציפי שהתה ברחוב סתם,
בטעות, ללא סיבה מוגדרת, נאלצה היא להתחבא בזמני גשם מתחת
לסובארו - מצב משפיל, ללא ספק.

ציפי קינאה מאוד בחתולי הרחוב. היא אולי הייתה נקייה מהם,
מטופחת מהם, עשירה יותר (כבעלת בית) ומשכילה יותר (בטלוויזיה
היתה צופה אך ורק בערוץ 8 המהולל) - ולמותר לציין שהיה לה יותר
אוכל והיא לא נאלצה לחיות משאריות - אבל היא מעולם לא הרגישה
כך. ההפך הוא הנכון. ואיך אחרת יכלה להרגיש, אם כל חייה כינו
אותה "צאי פיפי! צאי פיפי!"? ציפי הסתגרה יותר ויותר בביתה,
ומיררה על מר גורלה:

"הייתי צריכה להיוולד כלב" חשבה. - "וכך גם הייתי יכולה להחזיר
לכל החתולים האלו, וגם... אני לא חתולה אמיתית. אני לא אוהבת
להתכרבל בבית כל היום מול האח המבוערת. הנה, לאלו שם, בקצה
הרחוב, עם הפורד - יש להם כלב קטן ואמיץ, עם שלט חמוד על הדלת
"זהירות דינוזאור נושך!" - שלוש פעמים ביום הם יוצאים איתו
לטיול, והוא עושה את צרכיו להנאתו ליד העצים - כמה טוב! והכי
חשוב - הוא מעבר לכל התככים הקטנים שלנו, החתולים. ויש לו שם -
שם מתאים! של כלב! סנדי..." ציפי לא ידעה, כמובן, שסנדי הוא שם
נקבי, וכל כלבי הרחוב צוחקים עליו בגלל זה, אבל זה כבר סיפור
אחר.

ציפי, כמובן, העדיפה את החורף - זמן בו הרבה יותר הגיוני
להתכרבל מול האח, שבחורף היתה גם מבוערת. עד שיום אחד, כבתה
האש מולה נהגה להתכרבל, והגיע הזמן לצאת החוצה - דבר שבחורף
הייתה ממעטת לעשות, כי לא אהבה את המתחת של הסובארו. וכך יצאה
היא בין ערביים החוצה (כך אפרפרותה לא בלטה ברבים), ובצעד מהסס
ומתלבט, הוציאה את אפה מחוץ לשער, רחרחה, הביטה לימינה ולשמאלה
וראתה מולה את מותק, במרכז הכביש, עובר לו באותו הילוך שחצני
ומתרברב.

"היי, הנה צאי פיפי!" צעק. "מה קרה פיפי, החלטנו לצאת?"

ציפי זקפה את זנבה האפור בגאווה והחליטה שהפעם לא תפחד. . היא
ידעה שהיא חזקה יותר - אך לא ידעה איזה מראה עגלגל נאה תפס
גופה לאחר החורף האחרון, וכמה יפה וזוהרת נראתה פרוותה... היא
רק ראתה שמותק מתקרב אליה לאט ובביטחון, תוך כדי יללות
הקוראות: "היי, חבר'ה, תראו מי חזרה אלינו!"

ג'ורג' יצא מתחת ללנטיס של כהן, וליאונרדו הזדחל מתחת ללנטיס
של מאירוביץ'.

"הביטו חמודים, הלא זוהי צאי פיפי היקרה שלנו!"

חמדה (הג'ינג'ית), אלקסיס (השחורה) ולבנה (הפוכה) יצאו מתחת
למאזדה 121 הלבנה, אותה חלקו בנחת אך לא בצפיפות, כשמדי פעם
היו ישנות (שלושתן ביחד או כל אחת לחוד) אצל מיץ. מיץ לא היה
סתם סמל מין - הוא היחיד שהכיר את כל סוגי המיצובישי
(מיאוצובישי, בפי העם) בפרוטרוט, וכיוון שישן תחת טויוטה
ספייסשיפ אימץ לעצמו גינונים של טייס בעל חללית פרטית .
הרביעייה הנ"ל החלה יוצאת - מי בהילוך מצ'ואיסטי ומי בעיכוס
מתחנחן - כדי לחגוג את שובה של הפרצופה.

הזנב הזקוף של ציפי והצוואר המורם החלו להעיק , אבל ציפי
החליטה שלא לזוז, למרות מתקפת החתולים סביבה.

אוי, ציפי! צאאאיפיפי! טוב ששבת!" אמר מיץ, והחל סובב אותה
בנחת (שמו האמיתי היה כמובן מיצי, אבל הוא השתייך לאלה,
היודעים להתאים את שמם לדימויים). מותק סבב את ציפי וסקר אותה,
ומיץ עשה כמוהו, רק בכיוון ההפוך;

"תגיד, מיץ" - אמר מותק, שפמה הרועד של ציפי לא נסתר מעיניו -
"שמת לב פעם איזו... פרווה אפורה ורכה יש לציפי שלנו?"

ציפי החזיקה את ראשה זקוף וגאה - "לא משנה מה יגידו..." גם אם
בזיק מתח עבר בפרוותה - "מחמאה? האומנם?!"

"תגיד, מותק" הוסיף מיץ שלו היו חושים מחודדים אף יותר
לעניינים כאלו. "הבחנת פעם איזה... זנב ארוך ויפה יש לציפי
שלנו?"

חמדה, אלקסיס ולבנה נעצו זו בזו מבט מרים-גבה.

"והרגליים..." אמר מותק, ושערה של ציפי סמר -

"והעיניים... " אמר מיץ, וציפי בלעה משהו לא-מוגדר -

"והשפם..." ומותק כבר היה קרוב כדי חיכוך, הניח רגלו על גבה -


את צעקת המיאו שהשמיעה ציפי לפני שברחה לא שכח הרחוב במהרה -
אף אחד לא ציפה שלחתולת בית תהיה היכולת לצרוח ככה, שלא לדבר
על לרוץ כל-כך מהר - כפי שברחה ציפי ממותק, מתעלמת מהכאב של
תלישת מספר שערות פרווה וסריטה עמוקה למדיי; מותק, כמובן, לא
ויתר, ומיהר ורץ אחריה -

ואת הדממה שלו - הוא לא הספיק לצרוח, כשחיה גבוהה, רועשת,
מהירה בהנעה ארבע - גלגלית דרסה אותו, בעברה שם, בדרך לקצה
הרחוב, לבית הריק, מקום בו שנים אין רכב במגרש החנייה. המשאית
שבאה מאחורי הג'יפ רק הפכה את הזוועה לגרועה יותר.

כל החתולים התכנסו סביבו באבל, מאוחדים נראו הם כולם פתאום,
ובת השכנים, שבדיוק שיחקה אז בחוץ, רצה לשם והחלה לבכות.

ואילו ציפי? ציפי ניצלה את המהומה, התחבאה לה מאחורי סוזוקי עד
יעבור זעם, חיכתה עד שהדיירים החדשים יסיימו לפרוק את הציוד
מהרכב ומהמשאית, ואז, כשהרכב היה כבר קר מספיק - התמקמה לה תחת
הג'יפ, והרגישה שבלב שקט היא יכולה להירגע.

עכשיו גם לה יש רכב, והיא אולי חתולת רחוב, אבל בסטייל אמיתי!