קמתי בבוקר ומצאתי חומה.
היא שם כבר 17 שנה , ומעולם לא ראיתי אותה.
היא גבוהה , ורחבה , מלאת לבנים גדולות וצבעוניות. כל לבנה
אומרת לי משהו - מספרת סיפור , נותנת לי עוד סיבה ועוד תירוץ
.
אז ניסיתי להתעלם מהחומה הזו , היא לא באמת כאן - אני חולמת.
היא הייתה תעתוע ועכשיו חזרתי למציאות.
ואז הבטתי במראה , והינה היא היתה שם שוב. אותה חומה ואותם
תירוצים.
אמרתי לעצמי שאני יכולה בלי בעיה פשוט לקפץ מעליה  ונורא נורא
ניסיתי - ללא הצלחה, אז ישבתי למרגלותיה ומיררתי בבכי , שעות
בכיתי ועניי כבר שרפו מדמעות , אך החומה בעודה ניצבת- גבוהה
וחזקה מתמיד , מטילה עליי את צל אימתה הקרה ושואלת " מה את
רוצה? בגללך אני כאן!"
נדמתי מהבכי , וסגרתי את עיני חזק. אני חולמת ואני הוזה - אין
שום חומה ודי.
וחזרה למציאות שעומדת בדרכי- החומה.
כל כך  רציתי לראות מה מעברה לה , מה שוכן מאחוריה . רציתי
לדעת את מה היא מחביאה ושומרת במרץ כה רב ממני.
אז לקחתי מוט ברזל והתחלתי מכה בחומה במלוא עוצמתי , חוזרת
ומכה ושוב חוזרת, אך אין זזה ואילו לבנה אחת ממנה.
אמרתי לעמצי , ודאי שאם אמחוק את התירוצים , לא תהייה יותר
תכלית לחומה והיא תתאדה, אז שיפשפתי בעוצמה את " ההכחשה" וה"
פחד" . הקפדתי להוריד גם את " הכל בסדר" ואת " אני מרגישה
נהדר".
התקשתי קצת להסיר את " אולי מחר נדבר" ואת " לא קרה כלום" אך
לבסוף הצלחתי.
עמדתי למול החומה וחיכיתי שתיעלם.
היא לא נעלמה ויאוש הציף את ליבי. וריציתי להמשיך על מעבר
לחומה והיא לא משה מדרכי .
" מה את רוצה???" שאלה בשנית " לא נמאס לך כבר לנסות?"
שתקתי- כמו תמיד.
" הרי בגללך אני כאן , את הצבת אותי לשמור מפני סכנות ומזיקים
, להגן מפני רוחות ושדים- אז למה את מנסה לשבור אותי?"
אז אמרתי לה , אחרי דקה מחשבה:
" ואחרי הכל , אני עדיין לבנה בחומה"
וזה לא אתם או הם או אנחנו - זאת אני .
אני שהקמתי את החומה , בגלל שככה אני.
ולא משנה מה אני אעשה בשביל לשבור אותה , אני אכשל בכל פעם .
החומה שמרה והגנה על ליבי מפני העולם וכל מכאוביו , וכל
ניסיונותי היו לשווא , כי לא הבנתי את האמת.
והאמת היא , שאני לא צריכה לשבור את החומה - אני צריכה לבנות
בה דלת ולתת למי שבאמת מעוניין - את המפתח.