נשארתי בחדר.
באותו החדר מהשנה שעברה (כל-כך מהר).
אותו הסגול והכחול והשחור -
מכל המכות, עשר במספר:
אלוהים חשב אותי למצרי,
אני לא מבין למה,
אני לא מבין כמה,
דקות עוד נשארו לי להיות,
אני האמיתי.
רק עוד יום אחד ודי!
אני אכבוש את יצרי.
בתוך כל הדרכים הללו,
המסוכנות והארוכות,
הלא סלולות ובטח שהלא מרומזרות,
אני מוצא שבילים - עשרה במספר - ולפעמים,
אינספור. וזה קשה לבחור,
זה בלתי אפשרי.
אני חוזר לחדר
והחדר לא שם ואני לא שם.
אלוהים עוד חושב אותי למצרי.

הוד רוממותך, בורא עולם,
מבדיל בין שמיים וארץ,
בין מים לקולה.
בין אמונה לאמונה.