מנסה לדחוף את הזמן, שיזוז, שייתן לי לעבור, ואתה מכיר אותי -
מה הסיכוי שלי נגד הזמן? אני נמוכה ורזה וגם חדשה פה, והוא כבר
הרבה זמן, אבל עובדה שיש לי הצלחות מידי פעם. לדוגמא תיראה כמה
הוא כבר התרחק מאז שנפרדתי ממך, נראה שהרבה, אבל אני לא סופרת,
כמובן -זה אתה הסופר מביננו, שמעתי שלאחרונה אתה כותב עליי,
תמיד רציתי שתכתוב סיפור עלינו ואמרת שאין על מה, כנראה כל עוד
היה "עלינו" לא היה על מה.
ואולי הזמן הוא שדוחף אותי, לכתוב סיפור, לעשן סיגריה, לשכב עם
בחור שאני לא מכירה ולהצמיד אוזן לדלת הדירה שלך, (הזמן הפך
אותה משלנו לשלך).

אל תטעו, זה לא סיפור עצוב זה סיפור עם תקווה

מעולם לא סיפרתי לך אבל ניסיתי פעם לכתוב עלינו, התוצאה
במגירה, אני קוראת אותה היום ושמחה שהיה לי האומץ לשמור מזכרת
ממה שהיה. כתבתי על הבדיחות שלנו, על איך שהיינו נותנים להן
ציונים, בסולם מאחת עד עשר, ושלפעמים הציון היה מצחיק אותי
והצחוק היה מטפס והציון גם - בסולם. הסברתי לך אז שזה כמו
בפיזיקה, שהניסוי עצמו משנה את התוצאות. ולא הבנת אותי כי
הצחוק קצץ את המשפט שלי דק דק.
אם אני לא סופרת, מה בכל זאת רומז לי שחלף הרבה זמן? תחושת
המרחק, ההרגשה שהזיכרון שלי נמחק. ואני דווקא רוצה פיסות עבר
ולו קטנטנות ומקוטעות - כמו הדיבור שלי כשהיית מצחיק אותי. כמו
הקול שלך. כמו בוקר יום שבת במיטה שהזמן משנה לה את השייכות
משלי לשלנו לשלך (ואולי היה אפילו שלכם בדרך), לשלי בחזרה.
אני מבינה עכשיו שהמוח שלי תפס את הזיכרון שלי לשיחה, והסביר
לו שבלעדיך אין טעם ליזכור אותנו. למה אף אחד לא מושיב את המוח
שלי פעם לשיחה? אתה ניסית כמה פעמים ללא הצלחה,  ונכנעת. ככה
גם הגיע הסוף - מהמוח.    
לפעמים נדמה לי שאני מחכה ליום שבו אדע שעברתי, הזמן נכנע, זז
הצידה ואיפשר לי לעבור, כי יש לי לאן ללכת כשרק תתפנה הדרך,
אני יודעת בדיוק מה אעשה בזמן שלי כשארגיש שהוא שלי ולצידי.
וכן, אני גם מחכה לרגע שבו אוכל לשים ראש על כתפך ולספר לך כמה
היה לי קשה, כמה התגעגעתי ולשאול אותך אם גם אתה לא ידעת בכלל
שיש עוצמות רגש כאלה.

כסופרת, יש לי סיכוי?