[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי ישראלי
/
כשהאורות בברודווי כבו

13 בנובמבר 2016.

אף אחד לא צפה את זה. גם לא אדי.
אדי וויסמילר עמד כהרגלו בפינת רחוב ליברטי וגרינוויץ', גבר עב
בשר ונמוך -בן חמישים ושלוש אשר במשך השלושים שנים האחרונות
היה בעל האטרקציה הגדולהביותר של מרכז הסחר העולמי.

הנקניקיות של אדי היו מעדן ממכר, אם העזת לנגוס באחת - אתה
מכור לשארית חייך. לא היה להן טעם רגיל, הן היו קצת יותר
חריפות, ארוכות ועבות יותר.
במחיר של דולר היית קונה כרטיס חם ומהביל לגן עדן.
ועוד אחד ועוד אחד...

מישהו פעם שאל אותו מה יש בנקניקיות האלה. אדי חייך מאוזן
לאוזן ועיניו השחורות נצצו מבין קפלי השומן של פניו כשענה: "לא
שמת לב שאף פעם אין חתולים ליד הדוכן שלי?"

האיש, שנגס באותה שניה בלחמניה, כמעט נחנק כשתקף אותו הצחוק.
אדי, כמובן, התנצל והזמין אותו לעוד נקניקיה "על הבית".
אותו בוקר, ה-13, היה קר במיוחד. אדי שמח שהביא איתו היום גם
את מיחם הקפה.
אין דבר יותר טוב מאשר לשטוף את הפה מנקניקיה רותחת בעזרת ספל
נייר חם עם קפה מתוק.

הבוקר היה יחסית שומם, אבל שתים עשרה בצהרים הביא עימו את
הברכה, מעט שמש מחממת יחד עם ים של קונים רעבים. ידיו של אדי
היו מלאות: לשים את הנקניקיה בלחמניה, מעט "רליש", מעט כרוב
כבוש, מעט חרדל, כוס קפה מתוק, ולתת עודף משטרות של עשרים.

בשעה שלוש עשרים וחמש הוא שוב היה בודד. כשזה קרה הוא עמד וספר
את הכסף באופן דיסקרטי.

בשעה שלוש עשרים ושבע ושלושים ואחת שניות נשמע מפץ גדול.
האינסטינקט הראשון של אדי היה לסגור את הקופסא בחבטה ולהצמידה
אל גופו השמן. נשמעו קולות חריקה, קריעה ועיקום של מתכת. אדי
הרים את ראשו לשמים והמילים נעתקו מפיו.

אור השמש, שהייתה ממש מעליו (ויצאה בדיוק באותו רגע מן
העננים), נחסם ע"י צל ענקי. אדי ראה את שני המגדלים התאומים
נוטים זה אל זה ומתנגשים בקול רעש מחריש אוזניים.

אדי קיווה שזה הכל והמחשבה ש"ישו, זה יעלה להם הרבה כסף לתקן"
חלפה בראשו.
אך זה לא היה הכל.

המגדלים עכשיו נטו כגוש אחד לכיוון רחוב ליברטי. כל ששת
הבניינים הפנימיים התפרקו באוויר, המנהרות המחברות לא עמדו
בלחץ הגדול, ונפלו על הבתים שמעבר לרחוב בסערה של הרס, אבק
ויללות כאב.
קורה תומכת של בניין מס' 1 נפלה על ראשו של מוכר הנקניקיות
החביב והרגה אותו במקום.

אחד מחסרי הבית שהסתובבו ליד ההריסות בזמן הפינוי מצא את קופסת
הכסף שלו ובה שבעים ושמונה דולר ותמונה של ביתו - ג'ני.

את סוד הנקניקיות של אדי הוא לקח עימו לקבר.

אף אחד לא צפה את זה. גם לא אליסון.
אליסון רדקליף, עוזרת התובע המחוזי, אישה בשנות השלושים לחייה
אשר נאבקה כל חייה כדי להגיע למשרה הזו, עמדה בראש צוות
המומחים שמונו על החקירה.
ברגע האסון היא היתה בבית המשפט. בזמן נאום הסיכום של ההגנה
נשמע רעש גדול אבל אי אפשר היה אפילו לבדוק מה קרה. השופטת
בונטי לא סבלה הפרעות סדר (היו שמועות שפרקליט קיבל התקף לב
תוך כדי נאום הפתיחה שלו והיא שלחה אותו ללילה
במעצר על בזיון בית המשפט, אבל הן אף פעם לא הוכחו...).
לאחר ששמעה, היא ממש נלחמה כדי לקבל את המינוי הזה והייתה
נחושה להצליח בו על הצד הטוב ביותר.

ברשותה עמדו ד"ר צ'ארלס יוסטון - סטטיסטיקאי, אליוט קורוס -
מהנדס העיר, הרשל מנדלאו - יועץ לענייני חוץ, גרי טרנר - עוזר
סגן ראש העיר וביל...
ראש צוות החבלה של משטרת ניו יורק.

לאחר שבוע של פינוי ההריסות בעזרת צוותי הצלה מכל המדינה וקצת
עזרה מחו"ל (צרפת שלחה ציוד מתקדם, ישראל שלחה צוות של מתנדבים
ואנגליה שלחה את תנחומיה) אפשר היה לגשת לחקירה.

היה להם שבוע של השערות. קורוס טען שבעקבות הפיצוץ האחרון
במגדלים קימצה העירייה במשאבים ולכן הבניין הפגוע היה בעצם זה
שנטה הצידה, בגלל שינויי מזג האויר, פגע והתחבר לבניין השני,
וביחד הם נפלו.

ביל טען שהפעם נעשתה פעולת חבלה מוצלחת יותר שכללה את שני
הבניינים וכמות גדולה מאוד של חומר נפץ.

הרשל תמך בהשערתו של ביל וטען שאש"ף, אשר זעם על העובדה שארה"ב
שלחה צבא לרצועת עזה לאחר שמלחמת ישראל במדינה הפלשתינית יצאה
מכלל שליטה, התנקם בממשלת ארה"ב במעשה פיגוע נוראי זה.

ד"ר יוסטון טען שאלפיים שלושים ושנים איש נספו באסון ועוד תשעת
אלפים חמש מאות ועשרים איש נפצעו בדרגות שונות של חומרה.

וטרנר הכין לכולם קפה.

לאחר השבוע המיגע הזה (ש"עלה" לאליסון בכמה שערות לבנות טובות)
אפשר היה לשלוח את מומחי החבלה של משטרת ניו יורק לבדוק בדיוק
מה קרה. ביל לא פסק כל אותו זמן מלשבח את הציוד הצרפתי ואת
המתנדבים הישראלים אך עם כל יום שעבר הוא פחות ופחות האמין
בתיאוריה שלו. למרות החיפושים הדקדקנים, לא נמצאו שום שרידי
אבק שריפה או חומר נפץ באיזור. ביל, שהתעקש, הביא לעזרתו
מכשירים
מגדילים כדי למצוא שרידים מיקרוסקופיים של חומר נפץ חדיש אבל
כל מה הם גילו היה אבק שריפה של אקדחים שנשאו חלק מהאנשים
בבניין ותו לא.
בעצת ד"ר יוסטון החליטה אליסון להביא לעזרה את ד"ר סמיואל
מלנקאמפ, מומחה לגיאולוגיה. התברר שניחושו של ד"ר יוסטון היה
נכון. לאחר שבוע וחצי של עבודה יחד עם הצוות של מלנקאמפ התבררו
התוצאות.

אף אחד לא צפה את זה. גם לא מלקולם.
מלקולם דיקרסון היה ראש העיר הראשון של ניו יורק שזכה ברוב של
83 אחוז בבחירות. בפעם הראשונה קרה שכל תושבי העיר הסכימו על
דבר אחד: מלקולם דיקרסון היתה הבחירה הנכונה ! הוא היה איש
נחמד וכריזמטי בעל הרבה רעיונות לשינוי שהכסף והעוצמה לא שינו
את דיעותיו. הוא עדיין היה בא לעבודה במונית (כי זה מועיל
לכלכלה של העיר) הוא השיג לעצמו שלוש מזכירות שהצליחו לנווט
את פגישותיו על הצד הטוב ביותר ("אסור לתת לאזרח לחכות" הוא
תמיד טען) ולמרות שעיתוני הרכילויות חיפשו "חומר" מפליל על איש
המשפחה המזדקן והחביב,
ששלח את ילדיו לבית ספר ציבורי בעיר ("בתי הספר בעיר טובים
בשביל כל הילדים") ונמנע משתיית אלכוהול (כי זה מזיק לכבד) הכל
הסכימו: זה לא הגיע לו "ליפול" על אסון כזה.

ה- 5 בדצמבר 2016 היה יום בהיר.

היומן של מלקולם הראה כי אליסון וצוות המומחים צריך היה לבוא
בעשר וחצי בבוקר. הוא ניסה להרגיע את עצמו כשהילך מצד לצד
במשרד הריק, מעלעל באוסף מכרזים של קבלנים, שהחזיק בידו,
לשיקום מרכז הסחר העולמי. אסור היה להראות לעולם שניו יורק
ויתרה. בעשר וחצי בדיוק הם נכנסו בדלת. אליסון בראש וששת
הגברים מאחוריה, כולם לבשו סבר פנים חמור וליבו של דיקרסון
ניבא לו רעות.
הוא חייך חיוך רחב והזמין את כולם לשבת.

ביל התיישב אך כשראה שכולם עומדים נעמד גם הוא בחיוך נבוך.
אליסון בירכה אותו ב"בוקר טוב" חרישי והגישה לו תיק מסמכים
עמוס ועליו רשום "דו"ח מרכז הסחר העולמי" באותיות דפוס אדומות
(הודות למכונת הכתיבה המשוכללת שקנה המשרד לרוזי, המזכירה
הראשית). הוא הודה להם על עבודתם והם יצאו בשקט מהדלת.

לאחר שיצאו, הניח דיקרסון את חבילת המכרזים על השולחן והתיישב
בכיסא האורטופדי שלו עם הדו"ח. מה שקרא לא מצא חן בעיניו
בכלל.

אף אחד לא צפה את זה. גם לא חנה.

חנה מלקוביץ פגשה את בעלה לעתיד, טום סקאלי בקיץ של 1958, ביום
שעברה עם משפחתה לניו יורק. הוא עבד בחנות המכולת של אביו.
בחור נאה בעל בלורית שחורה ועיניים כחולות, הוא עזר לה לסחוב
את המצרכים לביתה. טום לא למד, אביו היה זקוק לעזרתו בחנות.
היכרותם העמיקה וביום הולדתה ה-81 הוא הזמין אותה לצאת איתו.
הוא לקח את הטנדר של אביו ונסע איתה לקוני איילנד. (באותו ערב,
במושב האחורי של הטנדר, הוא נתן לה את מתנת יום ההולדת שלה.)
למרות שההורים שלה רצו שהיא תתחתן עם רואה חשבון או עורך-דין
(ועדיף יהודי) הם
נאלצו לקבל את נישואי ביתם לגוי האיטלקי. לאחר שאביו מת קיבל
טום על עצמו את ניהול החנות והם יכלו לחיות בנוחות, אם כי לא
בעושר רב, את שארית חייהם.
הם גרו מעל החנות ברחוב מאלברי ונולדו להם שני בנים, אשר גדלו
ועברו לפרברים של ניו ג'רסי. אחד רואה חשבון והשני עורך-דין:
כמו שאימא כל כך רצתה.

בליל ה- 6 לדצמבר 2016 כולם היו רתוקים למסך ההולוגרפי. בזמן
שידיה הכניסו את הכלים מארוחת הערב למחטא הכלים, שטום קנה לה
לפני
שנה ,עיניה היו קבועות במסך ההולוגרפי. טום ישב בחדר האורחים
עם פחית של בירה ביד ועיניו הכחולות-מימיות-כבר צפו בקרב
האיגרוף ששודר בערוץ הספורט. בשעה תשע בדיוק נפסקו השידורים
בערוץ החדשות.

"טום, זה מתחיל !" צעקה חנה לבעלה.

"בסדר, בסדר" הוא רטן, לא מרוצה מהעובדה שעליו לפספס את הקרב.
הקריין חמור הסבר הודיע כי עכשיו תשודר, דרך הלויין של צדק,
הודעה לכל תושבי העולם מפי ראש העיר הנכבד, מר מלקולם
דיקרסון.
התמונה הראתה את דיקרסון יושב ליד שולחנו במשרד, מביט את
המצלמה בעצב.
"אחיי" הוא פנה בקול יציב "זהו יום עצוב. לאחר שהעיר איבדה
כאלפיים מבניה עליה להתיצב מול גורל קשה יותר. העיר ניו יורק
קיימת כבר בערך שלוש מאות שנה ואף פעם לא ניצבה מול החלטה קשה
כזו. בתור אחד מבניה, אשר גדל ברחוב דלאנסי וחי כאן כל חייו,
האחריות שנפלה על כתפיי יכולה לגרום לכל אדם לאבד את
שפיותו..."

"על מה הוא מקשקש?" התרגז טום "שייגש לעניין!"

חנה השקיטה את בעלה בלב חרד.

"...אתמול קיבלתי את דו"ח מרכז הסחר העולמי מידי צוות המומחים
שהבטיחו לי, בעצב רב, כי ממצאיהם נכונים. הדו"ח קבע כי האסון
קרה בעקבות התמוטטות המבנה הגיאולוגי של האי מנהטן." הוא עצר
ולגם מכוס המים שעמדה על השולחן.
"מה זה אומר, לעזאזל?!" רטן טום. "אז נפלו כמה סלעים."
"דו"ח גם הוסיף כי זהו רק סימן האזהרה הראשון." המשיך דיקרסון.
"לפי ממצאי הדו"ח תוך זמן קצר יתמוטט כל האי לתוך נהר ההדסון.
ד"ר יוסטון, גיאולוג מומחה, שגוייס לעזרת הצוות, חישב וקבע כי
האסון יתרחש בערך בתחילת חודש מרץ 2017."

כל העולם עצר את נשימתו, בזמן שדמעה החלה לזלוג במורד לחיו של
ראש העיר. "אחיי" הוא פנה שב אל העולם וקולו נסדק "במשך עשרים
וארבע השעות האחרונות שוחחתי עם עשרות מומחים, הזמנתי שוב את
חברי הוועדה למשרדי, פניתי אל הנשיא אך שום דבר לא הועיל..."

"על מה הוא מדבר?" בקולו של טום לא נשמע כעס אלא פחד. "...כולם
גרמו לי להגיע להחלטה הכאובה הזו." הוא נעצר שוב והשתלט על
עצמו.
"עד אפריל 2017 לא ישאר ממנהטן כלום, פרט לאולי ראשי הבניינים
הגבוהים. לכן החלטתי על פינוי ניו יורק."

את שאר הנאום לא שמע טום. פחית הבירה עצרה בדרך אל פיו ואז
נפלה על השטיח. ליבו של טום סקאלי לא עמד במאמץ. לאחר שישים
ושש שנים של אכילת בשר אדום וחמישים ושש שנים של שתית בירה,
ליבו של טום לא יכל עוד ונדם.
חנה מיהרה ללחוץ על משטח המספרים שעל המסך ההולודרפי והזעיקה
עזרה. היא רצה אל בעלה וחפנה את ראשו הדומם בידיה, מתייפחת.
מעליה חלפו מילותיו של דיקרסון אך לא נכנסו לאוזניה.

"...עד ה-10 בפברואר 2017 תתפנה העיר ניו יורק מתושביה..." ראש
העיר המשיך בתיאור הפעולות, שהחליט עליהם ביחד עם מפקד המשטרה,
בזמן ששרותי הרפואה נכנסו לדירת סקאלי. "...בין ה-10 ל-13 יערך
טיהור אחרון אשר יכלול גם הוצאת בעלי חיים מן העיר ובו בזמן
יתחיל תהליך הנחת חומר הנפץ..." הרופא החל בעיסוי ליבו של טום
בזמן שעוזרו חיבר את מיכל החמצן לפיו. "...הנחת חומרי הנפץ
תיעשה כדי שב-14 לפברואר 2017 נפוצץ את כל הבניינים הגבוהים
וגשריה של מנהטן, כדי לנתק אותה משאר ניו יורק ולתת לה לשקוע
כשיגיע זמנה."
כל העולם עצר מלכת ורק כתם הבירה המתהווה על השטיח גדל יחד עם
החרדה לגורל העיר.

אף אחד לא צפה את זה. גם לא מייק.

מייקל פו ניהל את מסעדת "שנחאי" ברחוב מוט. ברחוב מלא במסעדות
סיניות הם הצליחו יפה מאוד להחזיק מעמד במשך כמעט מאה שנה. סבם
בא לניו יורק והקים מסעדה שהתקבלה בעין יפה מאוד ע"י שארית
המהגרים שסבבו בעיר. הסב, לונג, הביא עימו את אישתו הצעירה (בת
הארבע עשרה) שילדה לו לימים בן בעל דרכון ואזרחות אמריקאיים.
הוא כל כך שמח וערך מסיבה, מזמין את כל שכניו ומכבדם במטעמי
המסעדה. הוא עצמו עמד במטבח ובישל. אחד האורחים היותר-שיכורים
ניגש אליו בזמן שעמד מול הווק וטיגן וטפח לו בחיבה על השכם.
לונג המסכן, שהיה אדם רזה ושברירי מטבעו, התמוטט ומחבת מלא שמן
רותח נשפך עליו. הוא נפטר בבית החולים לאחר שלושה ימים
מהכוויות בגופו, וני-היי, אישתו - נערה בת שש עשרה, נותרה לבדה
עם מסעדה די מצליחה. האורח השיכור ואחוז החרטה, לארק, לקח את
המסעדה והבחורה תחת חסותו (ותחת סדיניו) וגידל את התינוק כאילו
היה בנו.

לארק טען כי לילד האמריקאי צריך להיות שם אמריקאי והציע את השם
טוני.
לני-היי לא היתה שום מילה בנושא, כראוי לאישה סינית, וגידלה
אותו באהבה ובמסירות. טוני גדל ומצא לו אישה פולנית, אימו לא
אהבה את הרעיון שטוני יתרחק משורשיו (הספיק לה "בעלה", שקרא
לבנה בשם אמריקאי, השמין, השתכר, ובילה את שעות הפנאי שלו
בצפייה בקרבות אגרוף באולם ההתעמלות הקרוב) אבל טוני הבטיח לה
שהיא לא מאבדת בן אלא זוכה בבת ואכן לא איכזב אותה. מרתה שמחה
לבוא לגור ברחוב מוט והיא וני-היי בילו שעות רבות בבישול בזמן
שטוני הלך עם "אביו" לקרבות האיגרוף. הסיפור היה קצת שונה עם
מייקל. מייק הצעיר,
והסבתא יצרו קשר כמעט מהשניה שנפגשו - כשחזר מבית החולים. בשנת
1991 הוא התגייס לצבא ונשלח לערב הסעודית, לאחר חצי שנה הוא
חזר משם עם הרבה אכזבות ושיקע עצמו בעסקי המסעדה, שירדו קצת
מאז שאביו ניהל לבדו את העסק. טוני ומרתה עברו - כמו כל זוג
אמריקאי זקן - לפלורידה אבל ני-היי, שכבר מלאו לה  93 עדיין
נשארה בחדרה מעל למסעדה, מנהלת כל ערב שיחות נפש עם החתול
שלה.

זה התחיל בבוקר למחרת הצהרתו של דיקרסון. משאית המצרכים הגיעה
באיחור, דבר שלא עשתה מזה עשרים שנה - מאז שאביהם שכר אותם.
מייק, שחיכה בזעף פנים, רצה "לשטוף" את הנהג אבל האיש, גבר
צעיר ורזה בעל שיער חום ודליל ושפם דק על
שפתו העליונה, פשוט חייך במבוכה.

"אני מצטער" הוא לחץ את ידו של מייק, דבר שלא עשה כל זמן
שירותו, והוסיף "פשוט יצאתי באיחור" הנהג חיבק את מייק המופתע
ביד אחת וסובב אותו לכיוון מזרח. השעה היתה שש וחצי בבוקר
וגלגל השמש הצהוב החל עולה מבין העננים האפורים. "פשוט הייתי
חייב להעצר ולהביט בזה, לפני חצי שעה היא היתה כתומה כמו...
אני לא יודע מה"

מייק היה מהופנט מדי מכדי לנסות להשיב.

הנהג חייך בשביעות רצון ולבש את כפפות העבודה.

"אני יגיד לך משהו" אמר לאחר שחכך בדעתו "אני מוריד לך עשרה
אחוז מהמחיר בגלל האיחור."

מייק עדיין לא היה מסוגל לדבר. הוא התנער ועזר לנהג להוריד את
המצרכים, בפעם הראשונה בחייו הוא שם לב שלנהג יש גומות חן
כשהוא מחייך (ושניהם חייכו הרבה אותו בוקר) לאחר שסיימו מייק
חתם על מסמכי ההעברה ולחץ לנהג את היד שוב (זה פשוט הרגיש כל
כך טוב...)

"טוב" עלה הנהג חזרה למשאית "שיהיה לך יום טוב, מר פו"
"גם לך...אה..." הוא נתקע. הוא שם לב לפתע שבמשך שלוש השנים
שהנהג הזה בא למסעדה יום יום מייק עדיין לא ידע את שמו.

"קרטיס" חייך הנהג בטוב לב והתניע את המשאית "שיהיה לך יום
נהדר, קרטיס!" הוא קרא אחרי המשאית המתרחקת.
הוא הרגיש ממש טוב. שעה אחר כך הוא עמד מול המראה ואהב את איך
שהוא נראה כשהוא חייך. הוא רק הצטער שאין לו גומות חן כמו לנהג
המשאית.
סליחה... קרטיס.

אף אחד לא צפה את זה. גם לא מקס.

מקסימיליאן סובה היגר למנהטן בשנת 1990 מברית המועצות. בתור
ראש המדור לספרות באוניברסיטה של מוסקווה, הוא ידע היטב לקרוא
בין השורות ולהבין שה"מצטערים, אין לך את הכישורים המספיקים
ללמד אצלנו" היתה בעצם דרך עדינה יותר לומר "אנחנו לא רוצים
שקומוניסט יעצב את מוחות צעירינו לעתיד". הוא מצא שימוש נהדר
לזכרון הפוטוגרפי שלו בשינון מפת מנהטן והתקבל מייד. מקס קיבל
לידיו קדילאק צהוב עם המספר 6753 על הגג ו"מונית צהובה" מודפס
על הצד.

הוא למד מהר מאוד את קיצורי הדרך, איך להתחמק מרוכבי האופניים
- שהיו אויבם של נהגי המוניות, והכי חשוב: איך לקלל. לקח לו
קצת זמן אבל בעזרת ג'ק, ברוקלינאי שעבד איתו בתחנה אשר הסכים
בטובו להקליט למקס כמה קללות על קסטה, הוא למד לחקות את המבטא.
עכשיו הוא יכל לדרוש כסף במבטא רוסי ולצעוק על ה"בן זונה"
ש"חתך" אותו כמו ניו-יורקר אמיתי. הוא אהב את ניו יורק אבל
בקיץ הוא ממש סבל. מקס ניסה בכל כוחו להשיג לעצמו תורנות
בלילות של אוגוסט כי לפחות במונית יש מזגן, אך כשלא יכל הוא
היה מטייל בלילות שטופי ירח על גג
הבניין שלו בתחתוניו, מקווה שבעלת הבית לא תתפוס אותו ותגיש
תלונה למשטרה.

נראה למקס כאילו נהגי המוניות הם בעלי המקצוע היחידים שלא
הושפעו מהמצב.
למרות שבעלי "מונית צהובה" חיפשו נואשות מיקום חדש לעסק, מקס,
עמיתיו ומליון נהגי המוניות של מנהטן נעו באותו קצב שהיו
רגילים בו מימים ימימה. מקס אהב במיוחד את שעות הלחץ, למרות
שחבריו חשבוהו למשוגע, הוא נהנה לשבת במונית העומדת ולהתבונן
סביב בעולם החולף סביבו. הנהיגה הפכה לטבע שני שלו והוא היה
מסוגל לבהות דקות ארוכות בחנות העורכת "מכירת חיסול" (במלוא
מובן המילה) ואז להבחין בזוית עינו בפתח בתנועה ולהשתחל לתוכו,
כשהוא כמעט עולה על רוכב אופניים חוצפן. הימים היו טובים למקס
- אנשים היו יותר נדיבים
בתשרים, כמעט לא התבצעו רציחות בנהגי מכוניות, ועדיין אנשים
רבו על מוניות. משני "ברוקרים" שאסף ליד המסבאה של ג'רמי הבין
כי מעבירים את הבורסה של וול סטריט למיאמי וקיבל טיפ שמן
כשהוריד אותם ליד הבנק של צ'ייס מנהטן.
קבוצה של שני גברים ואישה ניסחו מכתב בדרך לעירייה הטוען שאי
אפשר להרוס את אתריה של ניו יורק מפאת חשיבותם ההסטורית.

ברדיו התחילו לפרסם אלבומים של זמרים שהצליחו ללכוד את רגעיה
האחרונים של מנהטן בשיריהם, כל גלריה שניה שמקס עבר על פניה
הציגה עבודות "סוף העולם" של ציירים, בפינות רחוב עמדו רוכלים
שמכרו חולצות של "אני אוהב את ניו יורק", אפילו בחור רזה שעלה
למונית במעיל ארוך כנפיים ומשקפי שמש הציע לו מדחנים או שלטי
רחוב, שהעיריה לא טרחה אפילו להנפיק חדשים - משאירה את העמודים
ריקים ומיותמים, במחירי "מציאה" של חמישים דולר ומעלה. על כל
זה הוא יכל לעבור בשקט עד שבחורה בג'ינס משופשף ומשקפי שמש
נסתה
למכור לו כרטיסים...

אף אחד לא צפה את זה. גם לא סאם.

סאמיואל וודוורד התקבל בשנת 2001 למשטרת ניו יורק והוצב ברובע
32 של מנהטן.
בחור "ירוק", שהמדים קצת חנקו אותו, חגר את "חגורת-כל-מצב" של
השוטרים (אשר תמיד הזכירה לסאם את חגורה שלבש מר ג'נקינס,
השרברב, ובה היו מברגים, מפתחות, סרט מדידה ועוד כל מיני
דברים.) ויצא עם לני למגרש החניה. לנרד גריר היה מבוגר מסאם
בערך בשבע שנים ושירת במשטרה כבר חמש. סאם היה התלמיד המצטיין
בכיתה שלו וכולם צפו לו עלייה מהירה בסולם הדרגות, אבל כרגע
הוא
הרגיש כל כך קטן. לני קיבל על עצמו להכשיר את ה"קטנצ'יק"
לפעולה והחל מייד בתהליך. כשנגשו למכונית ניסה סאם להרשים את
הותיק והחל סובב את האוטו, בודק את תקינותו. כשעבר ליד לני שלח
האחרון אגרוף ישר ללסתו של סאם והלה נפל המום על האספלט.

"שיעור מספר אחד" חייך לני מעליו "אף פעם אל תוריד את ההגנה
שלך."

סאם נאנח.

"שיעור מספר שניים" הוא הושיט לו יד "לא בודקים את האוטו, אם
יש תקלה - זו בעיה של המחלקה, לא שלך." סאם תפס את ידו וניסה
להתרומם אבל לני שחרר אותו והוא שוב נפל.

"שיעור מספר שלוש" לני חייך שוב (והחל לעצבן את סאם) והושיט לו
את ידו שנית "אל תסמוך על אף אחד."

סאם קם לבדו.

"אתה לומד מהר, ילד." לני נכנס למכונית מהצד של הנוסע "נראה אם
יודע לנהוג טוב יותר משאתה יודע ליפול."

למחרת הוא כבר ידע להגן על עצמו מהאגרוף ששלח לני, אבל עדיין
ספר עד סוף השבוע הראשון שבעים ושלושה שיעורים מ"מורהו".

ואז בוקר אחד הם קיבלו הודעה על ריב משפחתי באיזור. המרכזיה
כבר ידעה להזעיק את לני כי היתה לו חזות של אדם שאפשר לסמוך
עליו (ואלוהים ידע,הבחור יכל לשכנע פיל להתנהג כמו עכבר...) הם
הגיעו לבניין והופתעו מהשקט המחריד ששרר שם - בדרך כלל מריבות
משפחתיות הזעיקו את כל השכונה לצפות בתגרה. דלת דירת המשפחה
היתה פתוחה, השכנה בדירה ליד הזעיקה את המשטרה אבל דלתה היתה
כרגע נעולה (אחר כך יתברר שהמשפחה ברחה לשכנה). לני ניגש ראשון
אל הדלת הנעולה ונקש עליה, סאם נשאר באיזור המדרגות.
נקישתו של לני נקטעה ע"י רעש היריה. סאם ראה את הקליע חודר
לעורפו של לני ואת הבעת ההפתעה על פניו של השוטר, עיניו נפערו
ואז אישוניו התגלגלו לאחורי ראשו, הוא נפל מת.

ידו נשלחה אינסטינקטיבית אל ה"יריחו" שבחגורת-כל-מצב שלו והוא
נצמד אל הקיר, ליבו פועם כמו משוגע. סאם הציץ מעבר לקיר וראה
את אב המשפחה, גבר לבן ומקריח, לבוש בגופיה ובידו אקדח תופי
(סמית' 38 - הוא העריך). הוא נשם עמוקות ופרץ החוצה.

"משטרה!" הוא צרח בגרון ניחר וכיוון את ה"יריחו" לגבר "זרוק
ת'אקדח!!" הגבר לא ניסה להתנגד. סאם כפת אותו ומיהר להודיע
לאמבולנס.
לני שכח את שיעור ספר אחת, ומאז - כל שותף של סאם למד את
השיעור הזה בשניה שיצאו למגרש החניה.

עד ה-5 לפברואר 2017 יצאו ממנהטן תשעים וחמישה אחוזים מתושבי
ניו יורק. רוב השוטרים מרובע 32 כבר הועברו לתחנות אחרות
בברוקלין, ברונקס, קווינס וסטייטן איילנד, אבל סאם עדיין הושאר
כחלק בכוח משטרה חדש. כוח זה היה מורכב ממאה וחמישים שוטרים
אשר תפקידם היתה לדאוג לטיהור הסופי של מנהטן. שליש מכוח זה
היה מחלק החבלה של משטרת ניו יורק ובראשם ביל, שמלאו את חלקם
העצוב בעסקה.

סאם החליף את המדים השחורים באפורים ותג פלטינה מיוחד ובו רשום
"נ.י.ס. - מחלק חיסול" (אף אחד מהתגים האלה לא הוחזרו לעולם
למשטרת ניו יורק, סאם שמר את שלו בתוך קופסת צמיד של טיפני
בתוך הכספת שלו. שמועות מספרות שבשנת 2085 נמכרו שני תגים כאלה
בחמישה מליון דולר לחתיכה.) החגורת-כל-מצב עדיין נשארה אבל
ציוד חילוץ נוסף התווסף בתא המטען של ה"סובארו" סטיישן עם
ההנעה לארבעת הגלגלים, שנצבעה שחור ועל גגה הונחו מנורות
אדומות.

חוזה ואסקז, דרום-אמריקאי חייכן ושמן שהתנשא לגובה של שני מטר
ועשרים, היה השותף החדש שלו.

פתאום המבחן של לני לא נראה לו כרעיון הכי טוב בעולם...
הוא די אהב את השותף החדש שלו. היה לו משהו שקט ומרגיע בו וסאם
הרגיש מוגן לידו (איך אי אפשר להרגיש מוגן ליד סלע של שמונים
ושלושה קילו שמחזיק אקדח...).

ב- 11 לפברואר הם נסעו בניידת במנהטן השוממת. החל מה- 10 נסגרו
כל הגשרים והתעלות לעיר ולמי נכנס היתה צריכה להיות סיבה טובה
מאוד. סאם הרגיש מאוד מוזר, הוא לא יכל להתרגל לנסוע בחמש בערב
בברודווי ברחוב ריק.

"אני יודע איך אתה נרגיש" חייך אליו חוזה בפרצופו המלא "הבית
הראשון שלי היה ברחוב סאליבן והנכוניות שנה אף פען לא הפסיקו
לנסוע..."

"...עד אתמול." המשיך סאם "זה כמו לנסוע..."

"...בעיר רוחות" השלים חוזה את המשפט. סאם יכל להשבע שיש
איזשהו קשר מנטלי ביניהם. בצומת שבהמשך הרחוב חלפה ניידת
מסחרית של מחלק החיסול (סאם ממש שנא את השם הזה) אשר תפקידה
היה לאסוף את בעלי החיים מהעיר.

"זהו" פלט חוזה "אפילו הכלבים עוזבים."

השמש החלה שוקעת בים, הצללים התארכו באיטיות, כמו ילד משועמם
המושך את המסטיק מפיו. הכל היה כל כך שקט. סאם החליק לאט עם
האוטו, לא היה לאן למהר.

"נה אתה עונד לעשות עכשיו?" שאל חוזה והתרווח במושב.

"אני לא יודע" נאנח סאם "כנראה אקבל את ההעברה לברוקלין."

"אתה בטוח?" המשיך השמן.

"מה אני כבר יכול לעשות?" שאל סאם אבל נראה לו שידע את
התשובה.

"נאיפה שאני יידע?" משך חוזה בכתפיו והביט בו בעיניו הנבונות
"לפענין אני חושב שננאס לי להיות שוטר."

הוא קלע בדיוק למחשבותיו של סאם.

"אז מה אתה תעשה?" סאם בעצם שאל את עצמו.

"היתה לי חוות בקר בדרון אנריקה" נאנח חוזה בנוסטלגיה. "אולי
לעבור לטקסס, איזה חווה קטנה, רק אני תרזה והניניוס."

הגיע הזמן לצאת, סאם הפנה את הניידת לכיוון גשר ה-ורזנו.

"רעיון נפלא" העיר סאם "קצת שלווה לא תזיק אחרי החיים
במנהטן."

הניידת שייטה ונוסעיה דממו.

"ואתה, אמיגו?" הוא העיף מבט בסאם. "נה אתה תעשה?"

הם הגיעו לגשר. השוטר שהוצב בביתן התשלום דאג לבדוק את מעשיהם
של הנכנסים והיוצאים מהאי, הוא עצר אותם.

"רק להזהיר אתכם" הוא חייך בזדוניות "לפני שעה התחילו למלכד את
הגשר. שיהיה לכם לילה נהדר." הוא הרים את המחסום.

"לא כל כך הייתי צריך לדעת את זה" חייך סאם אל שותפו באי
נוחות.

"לפענין נה שאתה לא יודע לא יזיק לך." הסכים השמן.

למרות שסאם ידע שמחלק החבלה יודע מה הוא עושה, עדיין לא היה לו
נוח לנסוע על טון של חומרי נפץ. כל האלימות הזו התחילה להמאס
עליו.

"אז נה תעשה?" חוזה החזיר אותו למציאות.

"מה כבר יכול לעשות שוטר לשעבר?" הוא שאל. (מצא חן בעיניו
המושג "שוטר לשעבר")

"אולי אתה יכול להיות  נורה לחינוך גופני." הציע חוזה "שנעתי
שנורים מקבלין קצת יותר נשוטרין..." הוא חייך.

זה מצא חן בעיניו. אחיו,בפורטנלד אורגון, סיפר לו שנתפנתה משרת
מורה בבית הספר בו לימד. הרעיון להיות קרוב לאחיו ומשפחתו היה
נחמד. אולי באמת הזמן לעזוב, להתרחק מהעיר הגדולה. זה ממש מצא
חן בעיניו.

זהו, הוא מיצה את מנהטן עד הסוף, אין לו יותר מה לחפש פה. אולי
הוא גם ישיג לעצמו כלב. הוא תמיד רצה כלב.

אף אחד לא צפה את זה. אפילו לא ג'יי.

ג'יי אליוט לא היה בדיוק האדם הכי בר מזל בעולם. למען האמת הוא
מצא עצמו הרבה פעמים עומד ורואה את המזל חולף על פניו בחיוך
זדוני. כשהיה ילד, בקווינס, הוא ומשפחתו גרו בדירה קטנה. האב
עבד במפעל לייצור צמיגים. איש קטן עם עבודה קטנה ומשכורת עוד
יותר קטנה. באותו יום גורלי ב-2008 המחשב של הבוס היה צריך
לבחור חמישה עובדים אשר יפוטרו כי אין מספיק כסף. המחשב פלט
חמישה מספרים סידוריים, אבל המנהל קצר הראיה לא העתיקם נכון
וטעה בין 1 ו-7. ברני אליוט מצא עצמו מחוסר עבודה. ג'יי בן
השש-עשרה מצא עצמו עובד בחנות פיצריה כנער משלוחים. תפקידו היה
לשבת בסבלנות במטבח המחניק ולחכות לבוס שישלח אותו למקום
כלשהו. בבוקר בהיר אחד לחצה שלפוחיתו של ג'יי והוא עזב את
המטבח ללכת לשירותים. הבוס בא והטיל את משימתו על רוד. בחור
נוסף שעבד במשלוחים, איטלקי קטן עם עיניים תכמניות. רוד עלה על
הקטנוע ונסע לכתובת. היה זה מקום מחבוא של גנגסטרים אשר, לאחר
שהזמינו, הותקף ע"י כנופייה מתחרה וכל שוכני הבית נהרגו. רוד
נכנס פנימה ומצא במקום כ-20,000 דולר בשטרות לא מסומנים. ג'יי
לא ראה יותר את רוד, שמועות הילכו על שברח למנהטן ועשה הון
בבורסה. מגיל חמש עשרה הוא קנה כרטיס לוטו, כל שבוע אותו מספר.
1099365. שבוע אחד לא היה לו כסף כי המשכורת הגיעה רק למחרת.
אותו שבוע הפסיד ג'יי שמונה מיליון דולר.

הוא גדל ועבר למנהטן, מקווה שהביטוי "משנה מקום משנה מזל"
יעזור לו אך לשווא. הפעם נראה כאילו הוא גורר את המזל הרע
עימו. בתחילה עבד כשרת בבנק.
שבוע לאחר שהתחיל לעבוד נפרץ הבנק באישון לילה, השודדים הרסו
כל דבר שנקרה בדרכם. הנזק הכספי לבנק היה גדול וג'יי פוטר. הוא
ניסה את מזלו בחברת עורכי דין, אך שלושה ימים לאחר שנשכר כנער
שליח הואשם אחד המנהלים ברצח פילגשו והחברה פשטה את הרגל. ב-13
בנובמבר 2016 ג'יי היה צריך לגשת לראיון עבודה במרכז הסחר
העולמי, למזלו נתקעעה המונית בפקק תנועה עקב תיקונים בכביש.
ג'יי שמח שלפחות אסון זה לא היה על מצפונו...

תוכניתו של ג'יי היתה מושלמת. במשך חודשיים הוא תכנן ובנה קיר
כמעט שלם במרחק של עשרה סנטימטרים מקיר השירותים שלו. את
השירותים הוא מילא במצרכים לארבעה ימים. כשהגיע ה-10 בפברואר
ג'יי היה האחד מחמשת האחוזים שלא עזבו את האי. בבוקר ה-10
לפברואר הוא נכנס לשירותים ואטם אחריו את הקיר בגבס. למחרת
כשבא כוח החיסול לביתו וחיפש נוודים ומתחבאים הוא לא גילה את
הקיר וג'יי נשאר במחבואו. במשך ארבעה ימים הוא חי בחדר
השירותים הקטן הזה.

ב-14 לפברואר 2017 הוא שבר את הגבס בעזרת פטיש שהכניס עימו
לחדר ויצא החוצה, מודה לאלוהיו שהשאיר אותו שפוי. ג'יי חילץ את
אבריו והביט דרךהחלון. ניידת שעברה ברחוב כמעט גלתה אותו אבל
הוא התכופף בזמן. החנווני בחנות המכולת שלו סיפר לו בתחילת
החודש שכוח החיסול יצא מהאי בשעה שמונה בערב בדיוק. ג'יי חיכה
עד השעה היעודה ואז העז לצאת מביתו. הכל היה שומם. לראשונה
בחייו הוא טייל הרחובות מנהטן ויכל לשמוע את צעדיו מהדהדים על
המדרכות. ג'יי טייל לאיטו, מטרתו ברורה, נפרד לשלום מכל עמוד
חשמל וכל שלט
רחוב. את מערכת החשמל של האי לא ניתקו. התכנון היה לכבותה חמש
דקות לפני הפיצוץ (להשאירה "חיה" כמה שיותר...) ג'יי הגיע לאחר
שעה ליעדו: בניין האמפייר סטייט.

מהקומה האחרונה הוא יכל לראות הכל. את השמיים המעוננים, את
הירח המלא המציץ מבין העבים, את אורותיה של ברוקלין, האויר
השקט נשא את הדי ההמולה מטיילת ברוקלין הייטס, בה נאסף המון של
יותר מ-25 אלף איש ומאתיים מצלמות שידרו את
אחת מהפקות הענק שנעשו אי פעם. ג'יי שמע על זה: "מופע סוף
העולם", המופע שלצליליו תתנתק מנהטן שארית ניו יורק. בשעה אחת
עשרה שמע ג'יי את הכרוז מעלה לבמה את בילי ג'ואל. ג'יי הסכים
שזו היתה הבחירה הטובה ביותר. הקור חדר לעצמותיו אבל לא היה
אכפת לו. ג'ואל סיים את הופעתו בעשרה לחצות. הכרוז העלה לבמה
את דיקרסון ואז החל לרדת גשם.

בחמש דקות לחצות נותקה אספקת החשמל לאי. הכל מסביב לג'יי נעשה
חשוך, הוא הרגיש כל כך בר מזל לראות את האורות בברודווי כבים.
הוא חייך אל השמיים ונעמד במקומו, רטוב עד שד עצמותיו, מחכה,
מוכן.
בחצות בדיוק נשמעה צפירה עולה ויורדת, כאילו העיר מבכה את
האובדן. ואז זה התחיל.

כל אחד עשר גשריה של מנהטן עלו באש כמו אחד עשר עמודים זוהרים,
אשר התרוממו ונפלו במערבולת של תהילה ותבוסה. הקרקע מתחת רגליו
של ג'יי רעדה כשיסודותיו של בניין ה"אמפייר סטייט" קרסו.
בקיעים ברצפה נוצרו, מעיפים שברי אספלט ו...יח סביב. אבן קטנה
סרטה את לחיו של ג'יי, חותכת בבשר, והוא עדיין חייך.
הוא ראה את בניין הקרייזלר, במרחק כמה מאות מטרים ממנו, קורס
לאדמה, מותיר אחריו ענן של אבק. טיפות הגשם, שניתך האכזריות,
הפכו את האויר, ספוג האבק, לאביך. ג'יי התאמץ לנשום אבל לא זז
ממקומו. (הוא כבר התחיל לחשוב שאפילו בהתאבדות אין לו מזל...)
גדר המתכת הגבוהה לידו נתקה ממאחזיה ונפלה לרחוב.
צחוקו של ג'יי הדהד סביב כשהאנטנה של הבניין עפה גם היא ונפלה
בעקבות הגדר.
הוא חש בטעם הדם המר שנזל לפיו ופרש את ידיו לצדדים. הוא אגר
אויר בריאותיו וצרח.

"אאאאנננניייי מוווווכאאאאאאןןןן !!!!"

צעקתו נקטעה כשהרצפה מתחת לרגליו איבדה את יסודותיה וקרסה ביחד
עם ג'יי אליוט לתוך פנים הבניין המתמוטט. לראשונה בחייו הוא
היה מאושר. לראשונה בחייו הוא הצליח לעשות משהו כמו שצריך.

לאחר ששקט הרעש ורק הדי הזוועה עדיין המו באוזני ההמון, נחלש
הגשם ונותר רק זרזיף שיצר מסך דק ורטוב בין מנהטן והעולם. רק
דמות אחת גבוהה נותרה לבדה להביט בחורבן, והגשם צייר על פניה
את דמעות הבכי של גברת החירות הבודדה.

13 לפברואר - 17 למרץ 1995.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתה חושב שזה
מצחיק ? וובכן -
חכה חכה שאני
אוריד את הבגדים
שלי מן התורן


אחד חולם להיות
בטירונות


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/11/-1 0:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי ישראלי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה