ב-13.12.98 האהבה נגמרה.
זה נשמע בומבסטי אז אולי לא נסחף.היא נחלשה.
חושבת עליו אבל לא כמו על ההוא.
רוצה לצלצל אליו אבל לא כמו שרציתי אל ההוא.
והכול בדיוק יומיים אחרי היום הולדת של ההוא ושנה,שלושה חודשים
ועשרה ימים אחרי שנגמר עם ההוא.
אני סופרת את הימים ואני מאוהבת בהוא והוא הורס לי את החיים
ואני לא יודעת מה לעשות.
אני מקנאה לו,חולמת עליו ורוצה רק אותו הבן זונה שבגד בי
והכאיב לי כל כך.
ההוא ההוא ההוא ולא אתה לא אתה לא אתה.אתה זה רק ניסיון
לברוח.זו לא אהבה אמיתית.זו לא חתונה.זו בריחה מהמציאות הקשה
והנוראה והנצחית שתרדוף אותי תמיד.ההוא ההוא.
אני בוכה ושורף לי ואני משקרת לעצמי ולך ולכולם שאני אוהבת
אותך וזה לא נכון.
אני צריכה למתן את הקשר.לנסות לא לפגוע בך או בי ולקבור את
עצמי במחשבות על ההוא.
להיות או לא להיות? להיות זאת אומרת לשקר לאחד לאהוב את האחר
ולדעת שאת ההוא אני לא אקבל בחיים.לא להיות זאת אומרת להזרק
לסיוט נורא יותר או להגאל מהסבל של אהבה נכזבת.
הדבר היחידי שאני רוצה באמת זה ההוא-מפלצת
דוחה,שקרנית,בוגדנית.שאם שקרה פעם אחת בודאי תשקר שוב ושוב
ובגללה אני אהיה חיה-מתה.אבל מה שאני יכולה לקבל זה גן עדן
מדומה.אני צריכה למצוא את האיזון.
אתה זו לא האמת הנצחית זו תקופת מעבר ולא עוד דיבורים על חתונה
וילדים ונצח.אלא חברות שתגמר.