אתמול היה לי חלום. היה מן רקע שוויצרי כזה כמו בצלילי
המוזיקה, רק שלא היה אף אחד. לא ילדים ולא אישה עם שמלה
מווילונות. רק אני. אני ושדון מחייך. לא חיוך זדוני ולא חיוך
רשעי, רק חיוך חמוד. חשבתי בהתחלה שאני סתם מדמיינת, אז המשכתי
להתפעל מהנוף. אבל לא יכולתי להמשיך להתפעל למשך זמן רב, בכל
זאת, לא כל יום פוגשים שדון. לא ידעתי בדיוק מה להגיד, אז יצא
לי: "תגיד, איפה אנחנו בכלל?"
"אנחנו בבית שלי." אמר השדון, עדיין מחייך.
"הבית שלך? מז'תומרת הבית שלך? איפה זה הבית שלך בכלל?" שאלתי
מבולבלת.
"הבית שלי זה פה. אם את עדיין לא בטוחה, תסתובבי ותראי". לא
ידעתי בדיוק מה לעשות, אז הסתובבתי. בדיוק מאחורי הגב שלי היה
שלט. לא שלט רגיל, אלא שלט מעופף, כמו המרבד של אלאדין. בשלט
היה כתוב: "Welcome to Hell".  כנראה בחרו שפה בין לאומית כדי
שלא ישאלו שאלות.
"מה, פה זה גיהנום?"
"סוף סוף הבנת!"
"אבל, אבל זה בכלל לא דומה לגיהנום. אמור להיות פה חם ומגעיל,
ואנשים שגרים במערות ולובשים בגדים קרועים." אמרתי, עדיין
בשוק.
"רב האנשים חושבים שזה באמת כך. אבל זאת האמת לאמיתה"
"אבל כל הרעיון של הגיהנום זה שאנשים רעים ישלמו על החטאים
שלהם, לא?"
"בעקרון כן. הנה, למשל, פה עובדים, שלא כמו בגן עדן שכולם
יושבים בסתלבט ולא עושים כלום."
"אה... במה עובדים פה?"
"פה שולטים על החלומות. יש לנו מערכת ענקית שעוקבת ומתגברת כל
חלום וחלום. אם להגיד את האמת, זה די מעייף. אנחנו צריכים
להחדיר למוח של בנאדם שהגיהנום זה מקום מגעיל כמו שתיארת
בהתחלה.לחלום על הגיהנום זה סיוט, כי הכל נראה כמו תסריט לסרט
אימים. ובאמת, יש לנו פה תסריטאים. אבל אם מישהו חולם על גן
עדן, זה החלום הכי טוב שלו. כי הרי אותם תסריטאים כותבים את
החלום בצורה הכי יפה ועדינה שיש, בדיוק ההפך מהסיוט. גן עדן
משלם לנו כדי שנעשה לו פרסומות טובות. מפה הרי הגיע הרעיון של
הגיהנום הנורא וגן עדן הנפלא."
"אז זה כל מה שעושים בגיהנום? פרסומות לפארדייז?" שאלתי. השדון
פתח את פיו כדי לענות לי אבל לא הצלחתי לשמוע אותו. הכל נהיה
פתאום מטושטש, ולפני שידעתי מה קורה, מצאתי את עצמי במיטה שלי,
שטופת זיעה. בכל זאת, זה היה החלום המפחיד ביותר שלי.