"אנחנו צריכים לדבר".השורה הזו גוררת אחריה כל כך הרבה
משמעויות ולחץ בחזה.
"אני כבר לא כל כך בטוח שאני אוהב אותך".הייתי בהלם.
אני חייבת להתחיל מהתחלה.אני ואביב היינו חברים שנתיים
וחצי.אהבה מושלמת.כמו בסרטים.אהבה של ילדים.
ופתאום המשפט הזה.אתה חייב להבין שנחנקתי,לא יכולתי לנשום.
אבל אני אמשיך בסיפור.
"אני צריך זמן לחשוב,אני צריך קצת זמן לעצמי.אנחנו כל הזמן
ביחד ,את לא נותנת לי אויר לנשימה.בואי ניקח הפסקה אני חייב
לבדוק אם אני מתגעגע...."
זה כבר בערך חודש ככה.אני מרגישה שמשהו שונה.הוא כבר לא מתייחס
אליי כמו פעם.אולי זה יותר טוב בשביל שנינו.אולי.
אי אפשר להמשיך ככה,אי אפשר לכפות על מישהו לאהוב אותך ולהשאר
איתך.זה חייב להיות דו-צדדי.
יכול להיות שאני צריכה אהבה חדשה כמו בשיר הזה שמתנגן לו
במערכת שלי כל הזמן.אמא שלי כל הזמן אומרת "עם האהבה הראשונה
לא מתחתנים,צריך לטעום מכל דבר בחיים,חייבים לנסות".צבועה כזאת
למה כשהיא מצאה את הקופסאת סיגריות היא התעצבנה הרי צריך לנסות
הכול בחיים....
הוא אמר שהוא צריך שבוע.שבוע זה המון זמן.מה אני הולכת לעשות
עם עצמי.אין לי תאבון אני חושבת שרזיתי כבר כמה קילוגרמים
טובים בימים האחרונים.
אני שונאת את החוסר שליטה הזה בחיים שלי.מישהו אחר מחליט עבורי
מה הולך לקרות איתי.
ומה אם אני לא רוצה להפרד???
אני חושבת שלא אמרתי הכול.
הייתי הראשונה שלו בהכול והוא שלי.אני רוצה שזה ימשך ככה
לנצח.אני מוכנה לחכות לו לנצח.שבוע זה כל כך הרבה זמן...
אני חייבת להרגע,אני כל הזמן מצלצלת ומנתקת.הוא לא מטומטם הוא
בטח יודע שזו אני.אני חייבת להפסיק עם הקטע הזה.
היום הוא צריך להודיע לי.עבר שבוע.אני נראית כמו שלד מהלך.מה
אכפת לי העיקר שיצלצל כבר.כבר 5 פעמים עניתי לטלפון וכל פעם זה
היה נודניק אחר.
"את פנויה לכמה דקות?" למה זה לא נשמע טוב....
ירדתי למטה וראיתי אותו הולך מקצה הרחוב כמו מלאך יפה.השיער
הבלונדיני הזה והשפתיים.
"אני לא יכול להיות איתך".חשבתי שזה יהיה אחרת,אבל לא הרגשתי
כלום.הייתי קפואה.התחבקנו והשירים הכי רומנטיים התנגנו ברקע
כמו ב"אלכס חולה אהבה".
הוא הלך.
זה נגמר.
האהבה הראשונה שלי.