יום שישי. ישנתי כל היום. בעצם, ישנתי מיום חמישי בערב. רוויטל
התקשרה ועניתי לה מתוך שינה. נראה לי שהיא מילמלה משהו על זה
שלא חגגנו לי יומולדת כמו שצריך ושהיום בערב נפגשים כי הערב
כולם בבית ואח"כ אלוהים יודע מה יהיה. "לכי תדעי אם שגיב לא
יעלה על מוקש ברפיח ואם ארז לא יטבע איפשהו בים ואם את לא
תתפוצצי בירושלים..." ניסתה לשכנע אותי לצאת היום. לא היה לי
כוח.
גררתי את עצמי מהמיטה למטבח. הרתחתי מים בקומקום.
כל הבית חשוך, איפה כולם?
שיט, שוב סחרחורת... הדלקתי אור בשירותים והמשכתי לחדר. נחתתי
על המיטה והסחרחורת הזו לא מפסיקה, מי מסובב את החדר??? אחזה
בי צמרמורת של בחילה. הרגשתי את הבחילה מטפסת לי בגרון התחלתי
להקיא. אני שונאת להקיא, אני לא טיפוס שמקיא. לא אכלתי כלום
מיום חמישי אז מה אני לעזאזל מקיאה? הריח הזה בלתי נסבל. אם יש
דבר שאני שונאת זה להרגיש חוסר אונים וככה בדיוק אני מרגישה
כשאני מקיאה, חסרת אונים.
מזל שאף אחד לא בבית.
נכנסתי למקלחת ושטפתי פנים. נבהלתי. אלוהים מה קרה לפנים שלי?
הייתי חיוורת כמו סיד. כל כך התכערתי בצבא. בתיכון הייתי ילדה
יפה. תמיד היה לי חבר מ"הגדולים", בדרך כלל חייל, לפעמים
סטודנט... תמיד היה רכב שמחכה לי בחניה בימי שישי, תמיד היו
מתלחששים מאחורי הגב ומנסים לנחש אם אני "נותנת" או לא. אף פעם
לא חשבתי שאני אתגעגע לתיכון... טעיתי.
חזרתי לישון.
ביום חמישי כשנסעתי הביתה, עברתי על הזכרונות בפלאפון שלי
ומחקתי את הטלפון שלך. כמו שהסברתי לך, זה נראה לי חסר תועלת
לשמור את המספר שלך ולא, אני לא צינית כמו שאתה חושב. פשוט
נמאס לי להיות היחידה שמתחזקת את הקשר הזה.
הצלצול שוב הקפיץ אותי. אני מביטה על הצג. מספר מוכר אבל בלי
שם. לא יכול להיות שזה אתה. אתה הרי אף פעם לא מתקשר. ניתקנו
את הקשר, לא? המייל ששלחתי לך די הבהיר את הנקודה הזו. לא?
עניתי.
הקול שלך היה כל כך מוכר וכל כך אהוב. קול רדיופוני כזה. שוב
התחילה בחילה. שאלת אותי אם אני ישנה. עניתי לך שכן וקישקשתי
משהו על השעה ועל זה שאני אתקשר אחר כך.
טסתי שוב לתוך האסלה והקאתי. הקאתי אותך. עכשיו אני מבינה טוב
מאוד למה הקאתי קודם לכן. נראה לי שקוראים לזה תחושת בטן,
אינסטינקט נשי שכזה. פשוט הרחתי אותך מתקרב.
שוב נכנסתי למקלחת לשטוף פנים. ההשתקפות שלי במראה הייתה
מזעזעת. אין מצב שאני מדברת איתך כשאני נראית ככה. אפילו אם
אתה בטול כרם ואין שום סיכוי שתראה אותי. לא איכפת לי, אני לא
אהיה חלשה מולך.
התקשרתי לרוויטל.
רעדתי כשסיפרתי לה שהתקשרת. עד שאני מצליחה להוציא אותך מהראש
אתה חוזר. למה??? רווי הכניסה בי קצת "רעל נשי" (רואים שהייתה
לה מורה טובה...), "פשוט תעמדי מאחורי ההחלטה שלך, אם אמרת
שנגמר מבחינתך אז נגמר". כמה פשוט ככה נכון. נגמר אז נגמר וגם
אם תעשה שמיניות באויר עם המילים שלך זה נגמר.
בלעתי ליטר מים בשביל להרגע וחייגתי.
ענית לי על הצלצול הראשון. מה קרה?! החלפנו תפקידים?! עכשיו
אתה מחכה לטלפון?! איך הגלגל מתהפך...
אמרת לי שאזרת אומץ בשביל להתקשר. אתה? אתה צריך אומץ בשביל
להתקשר אלי? ממתי?
"למה?" שאלתי, ובאמת ששאלתי בתמימות. הרי אין לך אלוהים והיה
לך מותר לעשות לי כל מה שאתה רוצה אז מה קרה שצריך אומץ?
התחלת לשפוך.
על ההפתעה בתגובה שלי ועל זה שלא ידעת שאני כותבת (אז יש לי
הפתעה...), על איך שכשקראת את הסיפור על ארז שמעת את הקול שלי
ולא הצלחת להתרכז ועל איך שהכל התחבר במייל שכתבתי לך.
ואז התחלת להתנצל. על כמה שאתה מתייסר ומרגיש רע, על כמה שאתה
מצטער על זה ש"ניצלת אותי" ועל כמה שאתה שונא את עצמך. הקול
שלך היה חנוק. דמעות?! לא... אין סיכוי, לא אצלך.
לשמוע אותך מתנצל ונחנק זה בהחלט תענוג. המוזיקה הטובה ביותר
ששמעתי ואני אזכור אותה לנצח. מוזיקה כזו ערבה לאוזן.
אפילו יותר מהארקדי דוכין ששמענו כשהיית אצלי, אפילו יותר
מעברי לידר ששמענו כשהיינו אצלך... לשמוע אותך מתנצל ונחנק זה
בפירוש משהו נדיר. הייתי מוכנה למות באותו רגע ושהצליל של הקול
שלך מתנצל ונחנק יהיה הדבר האחרון שאשמע בחיי.
נכון, שמחה לאיד זה לא בדיוק דבר שמתאים לי אבל במקרה הזה
יקירי, אני יכולה להגיד לך בפה מלא שאני בפירוש שמה עליך זין.
ככה, בשפה של מג"בניק, אני שמה עליך זין!
שתקתי רוב הזמן ואחר כך אמרתי לך שמבחינתי העניין הזה גמור
וסגור. חבל לי שהפסדתי אותך בתור ידיד עבור סקס, שממש לא היה
שווה את זה. כן, יש לך עוד הרבה מה ללמוד, למרות שאתה בטוח
שלא...
אמרת לי, בקול חנוק שאתה פשוט מעדיף למחוק אותי.
למחוק אותי? נראה לך באמת? נראה לך שאחד כמוך יהיה מה שיימחק
אותי?  
יקירי, התבלבלת.
לא אתה ולא אף גבר מאוהב בעצמו כמוך יהיה מה שיימחק אותי.
אני אהיה משהו שיהדהד בזכרון שלך לנצח בתור הגול העצמי הגדול
ביותר שלך...
יקירי, אתה הפסדת ובגדול. ומה שהכי טוב בעניין, זה שאתה יודע
את זה כי אפשר להגיד עליך הרבה דברים, אבל לא טיפש.
אחרי שסיימת להתנצל אמרת שאתה מקווה שאני אסלח לך. אז שתדע
שסלחתי. לא כי אני איש טוב, ממש לא.
אתה פשוט לא שווה את האנרגיה שאני אאלץ לבזבז על טינה כלפייך
אם אני לא אסלח.
סיימת את השיחה בקול חנוק. אמרת שוב שאתה מצטער.
סגרתי את השפורפרת. ישבתי על המיטה ופשוט התחלתי לצחוק, בכיתי
מאושר. הבטתי במראה והצבע התחיל לחזור לי לפנים. התלבשתי,
התאפרתי, נראיתי מצויין, יצאתי וכל כך נהנתי.
כל כך הרבה זמן לא הרגשתי כל כך טוב, ועוד בזכותך... כמה
אירוני.
זהו, אתה מאחורי. כל כך מאחורי.
יקירי,
                          אצלי - אתה מחוק.