אני אוספת מלא פתקים קטנים וצבעוניים, וכותבת עליהם תאריכים.
נותרו רק עוד חודש וחצי עד סוף שנת הלימודים, עד שכולם אורזים
והולכים, עד שנגמרת תקופה.

מותר להיות עצובים, רצוי לאסוף כוחות וללחוץ על דוושת הגז,
חייבים לצלם את הכל, אסור לעזוב בכעס. שכולם יזכרו אותי
מחייכת. כל מיני עצות קטנות להתבגרות מושלמת, לפרידה טובה,
לסיום.

"אני רוצה הביתה".

זה המשפט שעד הרגע הזה מלווה ורודף אותי. לפעמים אני רוצה לבית
שלי- דירת הרווקות עם אחותי בתוך השכונה שיש לי בה רק אנשים
בודדים שאני מכירה מהילדות.
לפעמים אני רוצה לחדר שלי- עם שלוש הבנות החמודות והצעקניות
מהקבוצה שלי, עם המיטה האהובה, עם הרעש והכניסות הפתאומיות של
אנשים מוכרים שמציצים לרגע ויוצאים.
לפעמים אני רוצה לבית שיש לי בתוך עצמי- עם כל ההדים של שאריות
היום, הצלילים שאני אוהבת והבלאגן והדימיון.
ולפעמים- אני לא יודעת לאיפה זה "הביתה". כל מה ש-"הביתה" אומר
לי, זה ששם יש לי את הזכות לא להתאמץ יותר מדי, היכולת לנקות
את הראש, לישון, להנות, להירגע, ולשכוח מהכל. זה יכול להיות גם
בסיני, גם באמסטרדם, גם בלונדון או בבוקרשט.
אבל לא תמיד אני יכולה להגיע הביתה.

איך כל זה קשור לטבלת-ייאוש? אנשים חושבים שכשמגיע התאריך
האחרון, הפתק האחרון, הם כמו מגיעים הביתה- מעין הקלה. אני לא
יודעת אם אני אגיע הביתה בסוף השנה הזאת. הרבה שאלות יישארו
פתוחות. מאוד יכול להיות שכשהפתק האחרון יסומן ב-X וייתלש
מהקיר, אני פתאום אהיה הומלסית. לפחות לבית אחד כבר לא אוכל
לחזור לעולם- לבית שלי עם חברי ילדותי...