אני חי.
אני מרגיש את זה, אני נאנח, כואב לי, אני מרגיש מעורפל, מסובב,
מרחף, למה?
"איך אני חי?", חשבתי לי בקול.
"רק בעזרת המזל שלך" קול בס חזק אמר, פקחתי את עיניי קלושות,
וראיתי דמות.
היא או הוא לא יכלתי לדעת, אבל מי שזה לא היה הוא עמד בפינה
החשוכה של החדר הלבן.
"מי אתה?" שאלתי בהתעניינות, מנסה לא להביע את סקרנותי הגוברת
בגלל החושך שמסביבי אשר נותן לפינה גוון של שחור כל כך כהה,
שאפילו את החלוק רופאים הלבן שלו לא ראיתי.
"אני דוקטור שוגרמן. יש לך מזל שמצאנו אותך בזמן. כמעט ולא
נשארת בחיים."
ניסיתי להתרומם, לקום לחצי ישיבה על המיטה שהייתי בה.
הרגשתי את הכאב, שהיה בכל גופי.
גופי שהיה פעם כל כך חסון.
הכאב הורגש בעיקר בגב, הכאב הבלתי נסבל שלא נתן לי לזוז
מהמקום, כבר סבלתי מעצמות שבורות, זה היה יותר גרוע, הרבה יותר
כואב, שעצם נשברת היא כואבת בהתחלה, ואם לא נוגעים בה, ונשארים
באותה תנועה, הכאב חולף, שלי לא חלף, אלא נשאר צורב ומר,
כואב.
המאמץ, והכאב היו גדולים מלנשוא, הפסקתי בחצי דרך, וחזרתי
לתנוחת השכיבה שהייתי בה קודם, מנסה להזיז את ראשי כדי לראות
יותר טוב.
הזזתי את ראשי לכיוון ידי אשר כאבה במקצת באזור המרפק.
ראיתי את האינפוזיה המחוברת אלי.
"מה קרה לי?" אמרתי בקול חלוש, שבקושי נשמע.
הוא התקרב, הוא היה גבוה ורזה, שיער שחור, עיניים ירוקות
מעמיקות, חודרות הישר אל תוך תוכך.
הוא לבש חלוק רופאים לבן, ג'ינס כחול בהיר חדש ונוצץ, לייויס
ישר זיהיתי.
"מישהו דקר אותך בגב, עם סכין מעוקלת במיוחד".
ידעתי במעמקי זיכרוני על איזו סכין הוא מדבר.
"יש לך מזל שניצלת." הוא אמר וחיכה למשהו כזה או אחר.
"תודה" הערתי, בחלושות, רק כהרגל, לא כתודה שבאמת מתכוונים
אליה כמו התודות שאח נותן לאחות אחרי שהם רבים, והאחות נותנת
לו את מה שהוא רצה, והוא כבר לא רוצה אותו.
"יש לך עוד פרטים?" שאלתי בסקרנות.
רציתי נקמה, אני תמיד אהבתי נקמה, כל כך מתוקה.
"לא הרבה, המשטרה חוקרת בעניין"
ניסיתי לשחק אותה, כאילו שאני מסכן, עייף ורוצה לישון, אבל
מוחי הקדחתני המשיך לפעול.
זכר דבר אחד ודבר אחד בלבד את הבגידה.
לא ידעתי על מה אני חושב, אבל ידעתי שזה קרה, לא הייתי בטוח מה
קרה, חוץ מדקירה בגבי, ובגידה כלשהי, שלא אמרה לי הרבה באותו
הזמן.
"אתה צריך לנוח עכשיו מר. לויד" אמר דוקטור שוגרמן.
נכנסתי לשינה חסרת חלומות.
זריקת הרדמה האוטומטית של בית החולים הופעלה.
