הכאב התיישב לו על הבטן, בשנייה שהוא פתח את חטיף הצ'יפס שלו,
תוך כדי צפייה עצלה במשחק של מכבי מול צסק"א. הכאב נחת עליו
בדיוק כשראה את השלשה שגרמה להפרש של 24 נקודות לטובת צסק"א.

בחור חסון שכמותו, הוא יכל להעיף את הכאב מעל הבטן שלו בשנייה,
בדיוק באותה המהירות שבה התיישב עליו הכאב.
אבל, כמה צפוי, הוא לא הצליח להעיף את הכאב. זה צפוי, כי הכאב
הזה היה כאב שאפילו הוא לא יכל להעיף...

הוא ניסה לשבת, אולי ככה הוא יגרום לכאב לפחות לזוז ממנו. אבל
הוא לא הצליח לקום.
הכאב, מתוחכם וצורב, תפס אותו בראש, ובנשיכה אחת אכזרית תלש לו
את הלב עם השיניים.
הוא לא יכל אפילו לצעוק, רק להוציא אנקה חלושה, שלא הועילה לו
בכלום, וגם דמעה זלגה מעינו, אבל גם זה לא הועיל לו.

הוא החליט להתגלגל אל הרצפה, וזה דווקא עבד. הוא נפל לרצפה,
כולו מדמם, אבל הכאב ישב לו עכשיו על הגב, וקם.
הכאב התחיל לקפץ ולנתר על גבו ועל ראשו של ההוא, ולא משנה כמה
הוא צעק, לא אשתו ולא הילדים יכלו לשמוע אותו, אפילו ששני
הבנים שלו ישבו לידו וצפו במשחק, ואולי בגלל זה...

הם שמעו את המשחק בפול ווליום, כדי שגם השכנים בבניין הצמוד
שהתקלקלה להם הטלוויזיה ישמעו. ממילא הפסדנו.
וגם הוא הפסיד, לכאב. הכאב לא הניח לו לשנייה, גם כשניסה לזחול
אל הילדים ולגעת בהם, שיבחינו בו.

אבל הוא ידע, שכל עוד הוא לא יאמר משהו מרשים שנוגע למה שקורה
עכשיו במשחק, הם לא ייתיחסו אליו. ככה הוא חינך אותם. אולי זה
היה  משמח את אשתו, בתור נקמה על שנים של התעלמות מבקשותיה שלא
יזרקו את הקליפות על השטיח... אבל אני בספק אם זה היה יותר
חשוב לה מהכאב שהשתלט באותם הרגעים על בעלה.

היא הסתובבה בסלון, אבל היא לא הבחינה בו. היא מיהרה לערוך את
השולחן לארוחה של אחרי הזלילה במשחק, הארוחה שתמיד בעלה
והילדים מבקשים מנה להכין, גם אם השעה כבר כמעט חצות. ככה היא
התרגלה.

הכאב גרם לו לחשוב על רעיון שאולי יגרום למישהו, אולי לילדים,
לשים לב אליו:
הוא ניסה לכוון את מבטו אל המסך, כדי לראות את המשחק, אולי ככה
הוא יוכל להעיר איזו הערה שתעורר את תשומת ליבם של הבנים שלו,
שישימו לב אליו, מדמם על הרצפה ולא מסוגל לקום...

גור שלף כמעט ופיספס את האפטמן, שבסוף כן תפס את המסירה של שלף
והטביע את הסל כמו מלך. הבנים צעקו צעקת התפעלות, והוא ניסה
להגיד "בואנה, ההאפטמן הזה לא מפספס אף הזדמנות להטביע"...

אבל במקום זה יצא לו: "אנה, אטמן הז..ה לא ..פספס אאף... דמ...
נו... טביע..."
הגמגום הזה לא היה מספיק בשביל לגרום לילדים שיתנו לו תשומת
לב, וזה ייאש אותו לגמרי, מלבד תקווה קטנה: מבט קצר שהעיף אל
השעון של המשחק, שהראה שעוד מעט המשחק נגמר. עוד חמש דקות
לסיום. עוד חמש דקות, אולי הוא יכול להתאפק, אולי הוא יכול עוד
להחזיק מעמד.

שתבינו, כל הזמן הזה- הכאב לשנייה לא ירד ממנו, ורק חנק אותו
וישב עליו, מדי פעם קם ומקפץ עליו ומנתר... כאילו הוא היה
הפרקט...

במצב פחות כואב, כמו המצב שהוא היה בו לפני כחצי שעה, אולי
החמש דקות לסיום האלה לא היו מזכירות לו אפילו תקווה. הוא היה
מחסל את שקית הצ'יפס, מרוב המתח, רק מחכה שאיכשהו מכבי תשווה
את ההפרש ואולי תוסיף עוד איזה שלשה בשביל הניצחון המתוק...

הוא שכח לגמרי מזמן הפציעות, והיו הרבה כאלה, לפחות תוספת של
עוד שתי דקות. ובכל זאת, איכשהו, עם כל הכאב הזה שעכשיו גם
כיוון אקדח אל העורף שלו, ועם השהייה הלחה הזאת בתוך הבריכה של
הדם שהוא התבוסס בתוכה, מחכה שהמשחק ייגמר, הוא עוד חיכה.

המשחק נגמר, מכבי הפסידה בנקודה אחת. נקודה אחת.
הכאב, שסיים עם האבא, עבר אל הבנים, וחדר להם לתוך הבטן,
בשנייה שהם קלטו שמכבי הפסידה, והעביר בהם שוק חשמלי כשראו את
גופת אביהם, עם העיניים על המסך, בגופיה לבנה לשעבר ופנים
חיוורות.  

"נחום, ילדים, בואו לאכול!"...