מה שנדמה בתחילה למלחמת יום הדין, קיבל צורה הרבה יותר מכוערת.
אנו, שציפינו למרכבות של להבה
שירכבו עד האופק בשובל של גפרית ואש- לא קיבלנו דבר מלבד אכזבה
בעלת שובל ארוך ואפור כפיח. אנו שציפינו לאבירי פלדה שיצעדו על
אדמותיה החרוכות של מגידו וגולגותא, נוצצים באור השמש הדועכת,
ממטירים עם קשתות האש שלהם חזיזי ברק ורעם על דמויות אויב- לא
קיבלנו דבר מלבד אותה אדמה חרוכה בכל מקום.
מלחמה הייתה, אך לא אלוהים בא והראה חרון אפו לחוטאים. אפילו
השטן לא לבש קרניים וצחק בקול גרוני. למעשה הוא היה יותר כחוש,
חיוור וחולני, בדמותו של שייח פנאט אשר מבטיח להביא מכת מוות
לעולם המערבי. אני לא יודע מה נשאר מהעולם המערבי בתומה של
המלחמה, כי מדינתנו הקטנה של העם היהודי הייתה הראשונה לספוג
את נחת זרועם של פרשי האפוקליפסה. למעשה פגשנו רק פרש אחד,
ולמרות שהוא סומן תחת המספר 3, כי הוא היה דגם יותר מתקדם של
טיל קרקע-קרקע וחמוש בראש נפץ גרעיני, הוא היה הפרש שמיועד
לנו.
הדבר האחרון שאני זוכר לפני הסוף הוא רגעי מתח רופפים למחצה,
מלאים בתחושת האבדון בלאו הכי. את דקותיי האחרונות בין החיים
מיציתי בהקשת מספרים ואותיות מן המקלדת למחשב תחת חסות צבאית
אשר גייסה את כל מי שבעל הידע הקטן והמצומצם ביותר במחשוב,
אולי בדרך נס יראה האל הרחום והחנון את דרכו של מושיע ושופט
בעם היהודי ויצליח לבטל את רוע הגזרה המתקרבת ובאה במהירות של
מאך 3.5, אני חושב.
מה אני כבר ידעתי? לפתוח מסמך באופיס של חלונות ולהקליד את
הסיפור שלי שם. אבל זה הספיק לאל"מ אשר פיקח בעיניים מרצדות על
מה שאמור להיות חוליית מחשוב אחרונה, כמו עשרות חוליות בעשרות
חדרי מחשב לאורך כל המדינה.
אבי הוא טכנאי מחשבים, כלומר, היה טכנאי מחשבים- כך שבביתי
הושרשה מלאכת המחשב לפחות באופן הבסיסי שבה, כיאה למקצוע
המוריש אב לבניו. אני ושני אחיי הצעירים ממני עזרנו לאבא בסדנת
המחשב שלו בניסיונו הנואש, כאשר הוא רואה את המוות מתקרב מעל
שמי סוריה, ויודע שמה שנותר הוא תקווה קלושה בביטול קידוד
הפצצה שנמצאת בטיל ההוא, השט לו כברק המפלח את השמיים ומתכוון
להמית איתו את העם היהודי כולו, וכל מה שנקרא בדרכו. הסיכוי
כמובן לחשוף קידוד שכזה במספר דקות מועט הוא אפסי, ואבא התקשה
לפעול תחת מצבי לחץ, אבל האל"מ ההוא התעקש שכולנו ננסה, ולכן
גם אלינו חברו בני משפחה מרוחקת שאמנם רק ידעו להקיש אנטר על
המקלדת ולראות מה קורה. הם לא עזרו הרבה, הם פשוט לחצו אנטר
בתקווה עיוורת שזה יעיר את אלוהים והוא יפיל את הטיל בדרך זו
או אחרת.

אבל אלוהים לא התעורר, או שהוא היה ער ורק לא היה בבית.
ואבא קרא לי לחדר הסמוך יחד עם האל"מ, לחדר שהיה בו חלון
שמשקיף על ירושלים הבירה ממזרח, ואמר שהוא לא רוצה לספר לאחרים
אבל יש לנו כמה שניות עד שהארץ תחרב בלהבות המפץ הגרעיני.
האל"מ הרכין ראשו, אבל אני, שבזבזתי רגעיי האחרונים עלי אדמות
בניסיון לדחות את הקץ, החלטתי להביט באומץ בשמש, כהפרה של מעשה
אסור, ואולי לקוות לראות שם את אלוהים, מחייך חיוך דבילי כזה,
שיכור למחצה מן הנקטר שלו, מביט איך עם הסגולה שלו הופך לגל של
עצמות יבשות.
ובעשר השניות האחרונות של חיי החטפתי מבט על חרבו של השטן
מפלחת את הקרקע, את ירושלים, ובעננה של אש יוקדת מכסה במהירות
את אותה ארץ זבת חלב ודבש.
אני זוכר את הקירות מאדימים, את האל"מ כורע ברך ומתפתל, ואת
אבא בוכה. אני גם בכיתי. כאב לי בכל איבר בגוף, כאילו צרבו
אותי בברזל מלובן בכל מקום מבפנים ומבחוץ- כאב תופת- אבל רק
לשבריר שנייה. כה מהיר וחד היה הכאב שאפילו לא הספקתי להפנים
את הטראומה ולצווח מכאב.
כה מהיר וחלק שהקירות מיד חזרו לצבע המקורי. השמש זרחה בשמיים
והמדשאות הירוקות כיסו את הנוף.

ניגשתי אל אבא שעוד היה שרוע על הרצפה ועזרתי לו לקום. התחושה
הכה מאווררת שהרגשתי, הצביעה שאינני במצב של הכרה. אולי ישן,
אולי התעלפתי- אך הנחתי שאני כבר מת, כמו כולם.
פסעתי מבעד לקירות אשר חזרו לצבעם הלבן-אפור של חדר המחשבים אל
המשפחה שלי, אשר שכבה לה גם היא, כל אחד במקומו, מתאוששים
לאיטם.

הייתי עצוב כמובן, שכולנו מתים, אך שמחתי לפחות שלא נצטרך
לסבול עוד. יש משהו מעודד במוות- בסיום. אחרי הסיום הזה אין
עוד התחלה חדשה. לא צריך עוד אחת, החיים הורכבו מהתחלות חדשות,
מניסיונות חוזרים ונשנים להפיק את המיטב מהם. במוות כבר לא
זקוקים לזה יותר, אפשר להישאר בסטאטוס-קוו האידיאלי וליהנות
מכל רגע, בלי שהרגע הזה יחלוף. מכיוון שהרגעים אינם חולפים
בדיוק, אלא משתנים בתפיסה אחרת לגמרי בעולם הבא- אינני יודע
כמה זמן לקח לי להבין שאני עוד אינני בגן עדן- אלא בכור המצרף,
הפארגאטורי- אשר מהווה את החיץ בין עולם החיים לעולם המתים.
הפארגאטורי שלי הורכב מכל מיני דמויות וזיכרונות מחיי הקצרים.
הנה מצאתי את עצמי עף מעל הבית כמו ציפור, ואז נוחת בקלות מעל
חוף הים, כמו באותה חופשה בקיץ, כשכל המשפחה שיחקה לה בחול.
עכשיו כנער בוגר פגשתי בחוף הים החלומי הזה כל מיני נערות בנות
כיתתי, מה שמוזר במקצת- כי לא תיארתי שדווקא בנות שלא התייחסו
אליי ואני לא טרחתי להתייחס אליהן- דווקא אותן אפגוש פה.
גם פגשתי שם את נועה, חברתי לשעבר. היא חיכתה לי שם למעשה,
סידרה לה כמה לוחות אלקטרונים בסידור פרחים מניאון, כיאה
לעיסוק שלה. שיערה הצבוע בזהב נצנץ לאור השמש, ואני רציתי לבוא
אליה, לומר לה שאני מצטער על עוול שגרמתי לה אי פעם.
היא הביטה בי. לא הייתי צריך לומר לה את הדברים האלה- רק לרצות
בהם, והיא גם לא הייתה צריכה לענות לי - הדמעה אשר נחה על
לחייה בראותי, ועיניה האדומות מבכי סיפרו לי את הכול.
כאשר עזבה הבטתי בשמיים הבהירים, שלא יכלו להיות כחולים יותר
בעולם החיים. רק זוג עננים כהים קדרו בשמיים, כשני פסים
עקומים, אשר נידמו לחיוך.

"הלוויה חשמלית" היה כתוב על השלט ההוא, בכניסה למועדון
שבחניתה, כמו השיר ההוא של בלאק-סאבאת' שעוסק בשואה גרעינית.
אינני יודע מי הקופי-רייטר, אבל כל ההנחיות הובילו הנה. כאן
כור המצרף עצמו. אירוני משהו שהמעבר לגן-העדן והגהנום יהיה
בתוך מועדון בקיבוץ שנמצא בקצה הארץ.
ידעתי שאפגוש את נועה שוב, אבל לא פניתי אליה. היא הבחינה בי
והסיטה את מבטה ממני. כנראה כל התקלות כעת תהיה מבוכה לשנינו.
ה"הלוויה החשמלית" נמשכה כל הלילה, ולמעשה הלילה לא הגיע
לקיצו, כדי לאפשר לכולם להיפרד מן העולם הקודם, מן הזיכרונות,
מהכול- רק מי שחושב שהוא מוכן נכנס לחדר הסמוך בו היה כתוב
בטוש ארט-ליין שחור על הדלת "המעבר לעולם הבא" ליד דלת
השירותים.
פגשתי במסיבה הזאת, שכבדרך אגב לא הייתה להיט עבורי, ורק להיטי
האם-טי-וי תוקלטו בה שוב ושוב, המון פרצופים מוכרים שנזנחו על
ידי זיכרוני במרוצת השנים. פגשתי את הבת של המוכר הזקן
מהמכולת, שהיא גם הייתה לפחות בת 50, רוקדת עם שני בחורים
צעירים ונהנית, ולא רוצה לעבור הלאה. פגשתי גם את האחות החורגת
של אבא שלי, שבעולם האמיתי פגשתי אותה רק פעמיים- וגם הן היו
לפני 9 שנים לפחות.
בסוף נפרדתי מכולם. לא פגשתי את המשפחה שלי פה. הקדמתי אותם-
ואני חושב שהאוטו הגדול של אבא שוב עשה בעיות. הוא טוען שהוא
מבין במכוניות אבל הוא מבין רק במחשבים. הרגשתי שהמקום מתרוקן
מהאנשים לאיטו, ולמעשה נותרנו רק חמישה באותו חדר לאור האולטרא
הבוהק והצבעים המתחלפים, והתקליטן התעייף ממזמן והחליט לשים
שיר איטי ונוגה בצרפתית, כמו מן השירים ששמים בכיתה ו' כדי
לרקוד סלואו. רציתי להתפנות לעולם הבא, ואני חושב שמה שמנע
ממני עד כה זה הרגש הסנטימנטאלי שפיתחתי לכל כך הרבה דברים על
עולמנו.
ניגשתי לדלת לעולם הבא בהחלטיות ונכנסתי לחדר.
המוזיקה נשמעה במעומעם מבחוץ, מוזיקת פרידה כזו, בצרפתית
מעצבנת לאוזן. החדר עצמו הזכיר את אותן זולות סמוכות לאולמות
מועדוני לילה, בהן נוהגים לדבר, לעשן נארגילות וסתם לקיים סקס
עם בנות מזדמנות. כאן פגשתי שוב את נועה.
שאלתי אותה אם היא החליטה ללכת לעולם הבא כמוני, והיא אמרה לי
שכן.
הבטתי סביבי. המקום באמת לא נראה שונה מכל זולה אחרת. נראה
ששימש כחדר אמבטיה בעבר, והאמבטיה הוסרה מהמקום, וכל מה שנותר
הוא מראה שבורה על הקיר וכיור.
בסמוך לכיור, על הקיר האפור היה כתוב באותו ארט-ליין שחור וגס
- "הכניסה לעולם הבא" וחץ המצביע על הכיור.
הבטתי אל תוכנו של הכיור. הוא היה מלא מים, או נוזל אחר, אשר
החליף צבעים במהירות ובססגוניות בין כל צבעי הקשת.
צחקתי וגידפתי קלות על כך שהכניסה לגן העדן והגהנום לא יכולה
להיות יותר מגוחכת מזו.
אחרי שהיא חייכה קלות, מוחה את הדמעות מעיניה, עזרתי אומץ
ושאלתי אותה אם היא מתגעגעת אליי, והאם ייתכן שנחזור להיות שוב
יחד. היא אמרה לי שאנחנו שנינו כבר מתים, ועוד מעט כל אחד יגיע
לגן עדן או לגהנום הפרטי שלו. רציתי לענות אבל היא הניחה אצבע
על פי לסימן שתיקה, ואז טיפסה קלות על עדן הכיור, משש שהוא
ישבר ממשקלה ושאלה אותי אם אני רוצה לקפוץ איתה, כאשר טבלה
במים בכפות רגליה.
כל הרעיון נראה לי מגוחך, והסברתי לה שודאי כל זה חלום, או
משהו המקושר לתת מודע שלי, הדוחק בי להמשיך קדימה ולהפסיק
להביט לאחור, אולי מכיוון שאני לקראת תקופת שינוי של עזיבת
ספסל הלימודים וגיוס לצה"ל, או בגלל שאני כבר בתוך צה"ל
ומתגעגע לחיים החופשיים יותר של תלמיד, או שבכלליות אני מפחד
משינויים.
היא רק צחקקה קצת אז נתתי לה את ידי וקפצנו שנינו, איכשהו,
מחליקים לתוך הכיור.
ראשי פגע בעדן הכיור בקפיצה וניגשתי ללטף אותו, אך מזה שמטתי
את אחיזתי החלשה בידה של נועה, אשר נסחפה לתוך מערבולת של אש
ולהבות, בגדיה השתנו לשמלת כלולות, שיערה נצבע שוב בצבע שחור
עורב, והיא נעלמה ללוע בוער, בעוד אני צועק את שמה בצעקה אילמת
ונסחף בעמוד של מים כחולים וסגולים מעלה, מעלה.

פקחתי את זוג עיני כשהכול התבהר. הייתי בטוח שהתעוררתי מאיזשהו
חלום, אך לא. הנחתי שדרכה של נועה הוסטה לעבר הגהנום, בעוון
חטאיה, יהיו אשר יהיו, לא אוכל להתווכח עם הצדק האלוהי. הנחתי
שאם דרכנו נפרדו, ואם אני הועלתי מעלה, משמע כעת שהגעתי לגן
עדן.
הבטתי סביבי.  כל מה שראיתי היה האופק. המקום בו השמיים פוגשים
את האדמה במעבר דהוי בין ירוק לכחול, וכמה עמודים לבנים ללא
משמעות ניכרת לעין נגלו לעיני המטושטשות.
האם זהו גן-עדן? מרחב פתוח מכוסה בעמודים לבנים?
החיוך של אלוהים בשמיים אותת לי שכן.