הייתי רק בן 19.5 לא ממזמן סיימתי מסלול באגוז וישר נשלחתי
לתוך ליבה של לבנון. הייתי ילד, לא ידעתי כאב וצער בחיי לא עד
שרגלי דרכה על אדמת לבנון המקוללת.
התפרסנו כל הגדוד על פני גבעה טיפה צפונית לצידון, אורי המ"מ
ציווה על כולנו בשקט לתפוס עמדות ולהכנס למארב כפי שלמדנו.
התפזרנו כמו בתרגילים נכנסנו למארב ושתקנו כפי שלימדנו אותנו
כל כך טוב במהלך המסלול, עד כאן הכל היה נראה הולך כמתוכנן.
שלוש עשרה שעות שכבנו שם, לא אומרים כלום, לא זזים מטר, רק
חושבים, לא על המארב, לא על הסכנות הצפויות לנו, אלא על הבית.
בשלב הזה אתה כבר לא מבחין בין אם אתה ער לבין אם אתה ישן, אתה
רק מנסה להאחז בדברים שלמדת ובתקוות שלך בלב כדי להשאר ער
ולהיות על המשמר.
לידי שכב אביתר בחור דתי מהתנחלות באיזור השומרון, הייתה לו
חברה שלי אם אני לא טועה שלא הפסיק לדבר עליה בכל רגע פנוי
שהיה לנו, הוא תיכנן שלאחר הצבא הוא יציע לה נישואים הם יתחתנו
והוא יתחיל ללמוד באונבריסטה כלכלה, זה הייה לפי דעתו דרך
החיים שלו.
כל החלומות האלה התנפצו כעבור שעה קלה, אביתר נהרג מאש מחבלים,
אני שכבתי לידו עם דם על הידיים, לא שלי אלא של אביתר, צרור
שנורה לעברנו דקות ספורות לכן פגע בו, הייתי בשוק, יריתי קודם
לעבר החולייה שזיהתה אותנו מעבר לגבעה, איך שנפסקו היריות
לעברנו מהחולייה נשארתי אני עם אביתר והחובש, לא בכיתי פשוט
ראיתי את אביתר מת לי בידיים והאשמתי את עצמי.
ההלוויה הייתה קשה, שלי לא עמדה היא פשוט נפלה על הקבר, באותו
רגע לא הרגשתי עצב אלא כעס, באותו רגע הפסקתי להיות אותו ילד
שהייתי עד עכשיו.
עברו כמה חודשים, נראה לי חמש אבל אני לא בטוח, היינו בעוד
לילה שגרתי בלב לבנון, עוד מארב, אני בתור קלע ישבתי והתבוננתי
דרך האקילה שלי (כוונת לילה) על השדות מסביב, ניסיתי אך לא
יכולתי להפסיק לחשוב על אביתר.
לפתע זיהיתי דמות בכוונת, היה לו רובה ביד, מיקמתי את הצלב בין
עיניו, עצמתי את עיני ושיחררתי כדור לא דיווחתי כמו שהייתי
צריך, לא חיכיתי להוראת פתיחת אש של המפקד לא כלום, פשוט
יריתי. קול יריה פילח את השקט מסביב ראיתי בכוונת את אותו ערבי
נופל על הרצפה, מת.
המפקד תפס אותי בזרועי ואמר לי שזה לא יעבור בשקט, לאחר שהתברר
שלא נורו לעברנו יריות ואין כוח מסתתר בסביבה הלכו לאסוף את
הגופה.
זה לא היה מחבל, זה היה אדם זקן, רועה צאן, שראה את צואנו
בקרבת מקום, הוא לא היה רואה אותנו, אני הרגתי אדם חף מפשע בשם
הנקמה, הפכתי להיות לא יותר טוב מאותם ערבים שהרגו את אביתר.