יחיאל (חיליק) מרקוביץ' נולד ב-1977, שנה חשובה בישראל. אבא
שלו אברימ'לה מרקוביץ', דור שני בארץ לאב ליטאי ואם מווארשה,
הרגיש באותו יום שהעולם סוף סוף מתאזן לו וחשבונות ישנים
מתחילים להיפרע.
רו"ח מרקוביץ' האמין שהעולם הוא כמו חשבונאות והכל מתאזן בסוף.
הוא גידל את בנו על בסיס של שנאה טהורה וגם בהרצאות שלו הוא
הקפיד להשפיל בכל הזדמנות את הסטודנט האשכנזי הכי טיפוסי, ואם
זה נעדר, הוא ברר חנון לבנבן אחר.
"אל תבטח אף פעם באשכנזים" הוא חזר והדגיש באזניו של חיליק,
"הם שונאים אותנו והם רק מחפשים לדפוק אותנו" הוא היה לוחש את
המנטרה הקבועה בשבלוניות שאט אט היפנטה את חיליק.
ביום הולדת שש אברימ'לה מרקוביץ' קנה לחיליק גורמט שאיים להטיל
מום ביציבתו של הילד, המשקל הרב והחי הענק שנראה בנקל ממרחק
שני אצטדיוני כדורגל וזרח בלילה כפצצת תאורה, הוזמן בהזמנה
מיוחדת שאפילו גרמה לצורף שמעון להרים גבה, ושמעון ראה הרבה
גורמטים, הרבה עבריינים ועברייני צעצוע עברו תחת שרביט הקעקוע
של שמעון, קעקוע זהב שאמר: "חברה, אני יש עליי כבוד".
חיליק נאנק תחת כובד התכשיט אבל העיניים הזוהרות של אבא גרמו
לו להזדקף, או בעצם לנסות להתמתח מעט.
אברימ'לה מרקוביץ', אשכנזי טהור, שאילן היוחסין שלו הזכיר כלבי
תערוכות אציליים, עוף מוזר היה. במחוזות העדתיות גדלו גידולים
ומוטציות משונות, אשכנזים שהתערססו וספרדים שהתלפלפו וביניהם
שונאים וכאלה ששונאים את השונאים, מפלים ומקפחים, מטיפים
לאפליה מתקנת, לוחמי אנטי עדתיות שבתוכם פנימה התנשאו מעל
שכניהם וכן נישואי תערובת לרוב. אברימ'לה חי במוזרות הגדולה
ביותר, הוא שנא בכל ליבו את האשכנזים "שכלאו אותנו במעבורות
כמו כלבים" כפי שסינן וארס נוטף מפיו "ריססו אותנו כמו שבט
עבדים, המפא"יניקים האלה". כשהוא היה יורה את הזעם שלו בכנסים
של מח"ל או בכנסים של לשכת רואי החשבון אנשים לא הבינו איך
הלבנבן עם העיניים הכחולות ומשקפי הפרופסור הוא ספרדי-פרנק.
כולם יודעים שיש ערבים ג'ינג'ים וכולם יודעים שיש גם
בלונדיניות בין השחורדיניות אבל איפה לעזאזל השווארצ'ה קיבל את
השם מרקוביץ'?!
חיליק גדל בתווך, בין מבטי ההשתאות שזכה להם מהמורים וההזדהות
הטוטאלית עם מקורותיו ההזויים. את שיא הקונפליקט במערך הסטטוס
הבלתי המאוזן שלו הוא חווה כשהמורה החזירה לו את עבודת השורשים
שלו עם ציון אפס "על זלזול ברצינות הנושא" היא לא אבתה לשמוע
על בית אבא במרוקו והעלייה לארץ מאשכנזי טהור ואברימ'לה הניח
יד על כתף בנו המתייפח "אתה רואה כמה הם שונאים אותנו".
יחיאל (חיליק) מרקוביץ' גויס ב-1995 לשורות המוסד. הוא היה
הזוי עד כדי כך שבלשכת גיוס לא ידעו אם להפנות אותו לקב"ן או
לתת לו פטור מהשירות באופן אוטומטי אחרי שאבא שלו הפך שני
שולחנות בגלל שלטענתו אם הבן שלו היה אשכנזי הם לא היו שולחים
לו צו בצבע אדום. "אתם עשיתם את זה בכוונה כדי להבדיל את
הספרדים מהבוזבוזים" הוא צעק וירק לפקידה בפנים, אח"כ הוא הפך
שני שולחנות וכשהוציאו אותו משם בכוח הוא צעק למפקד המחנה
"תוציא את הלשון שלך מהתחת של האשכנזים היא כבר לבנה לגמרי".
הקב"ן דיבר עם חיליק בטון מונוטוני. כזה שהשלווה בו גרמה
לחיליק טיקים בעיניים וקפיצה עוויתית ברגל. זה הזכיר לו את
המוזיקה הקלאסית שהשכנים שלו שמעו כל ערב עד שאבא שלו נכנס
אליהם פעם בעצבים ושאל אותם למה הם לא שומעים קצת רון שובל או
בועז שרעבי "לא ביקשתי שתגיעו עד זוהר ארגוב זצ"ל, אבל במקום
כל המלפפונים האלה שמאוננים על הויולות שלהם אולי ערב אחד תחיו
באמת". למר פומרנץ די נשבר מהשכן הפסיכוטי שלו שבמשך שנים בירך
אותם במרוקאית והטיף להם שהם לא מכניסים קצת מסורת בילדים,
וברגע שהוא אמר מאוננים מול בנו בן ה-15, המחוצ'קן כדבעי
ושארית חייו תעבור כנראה במסז'ים עצמיים, וזה הסמיק במבוכה, מר
פומרנץ החליט לשים סוף להגיגיו המוטרפים של שכנו הפרנק. "אתה
חתיכת אשכנזי, דפוק אמנם, אבל יותר אשכנזי ממך לא יכול להיות,
מרקוביץ'". אברימ'לה ניסה להגיב, אך ההשפלה פגעה בנימי נשמתו,
"לי אף אחד לא יגיד אשכנזי, הכל אני מוכן לסבול, אבל לשמוע
כינוי גנאי כזה." הוא מלמל את המשפט ורץ לביתו, תלש מקיר
הכניסה את התמונה של הבאבא סאלי ושנייה אח"כ היא התנפצה על
הראש של מר פומרנץ, "יא חתיכת בוז בוז" הוא רוקק עליו ליחה
ממעמקי גרונו "הקדוש מתהפך בקברו על התמונה שהרסת לו".
אחרי שחיליק הבהיר לקב"ן שהוא ספרדי טהור והקב"ן ניאות להסכים
איתו, חיליק החזיר לכיס את האולר שאברימ'לה קנה לו ליום הולדת
12 במקרה ש- "יבוא איזה 5% או קוטג' ויעשה עליך דואוין".
הצוואר של הקב"ן התמלא אדמומיות אך הוא לא דימם. חיליק ישב
מולו ולחש "אתה דווקא בסדר, יחסית לאשכנזי" והקב"ן נשבע בתוכו
שעוד מחר הוא הולך לקב"ן ומוציא פרופיל 21. הוא כבר ידע על מה
הוא יתבסס, הוא פשוט יספר את קורותיו עם חיליק מרקוביץ', מי
יאמין שהוא לא השתגע.
חיליק התגייס למוסד ישירות, ללא מעבר במסלול חיול כלשהו,
ליחידה שהייתה אמונה על אפיון מטרות או בהגדרתה היותר פרקטית,
יחידת החיסול של המוסד. "הם" מצאו שהוא מתאים. האימונים
המפרכים ועובדת היותו "המזרחי" היחידי ביחידה בין קיבוצניקים
דור שלישי ללוחמי קומנדו מעוטרים וילדי שמנה מרמה"ש או סביון,
העיקו עליו וגרמו לו הרבה מאד טיקים בעין. הוא לא מצא שפה
משותפת עם "חבריו" והיה זה אך טבעי שהוא יישלח לפעולות יחיד,
"משימות התאבדות" כפי שהן נקראו בחדרי חדרים. בסופו של דבר
המחאות שלו על אפליית המזרחיים התחילו לחלחל והמפקדים התבדחו
בינם לבין עצמם: "בוא נשלח את חיליק, שהשחור יעשה את העבודה
השחורה" והמרחק בין הידיעה שהוא אשכנזי לטרוניותיו על האליטה
האשכנזית והשד העדתי שיצא מהבקבוק ויחסל את ההגמוניה האשכנזית,
היטשטש וההכרה לא ידעה למקם אותו.
אחרי חמש שנים חיליק הפך למחסל קר ומקצועי, עול הקיפוח שהוא
סחב על גבו במשך שנים זרע בנפשו את השאפתנות להצליח ולפרוץ
כנגד הסוגר האשכנזי המתיפייף והנביט גם זעם רב. את הזעם
והשאפתנות הוא ניתב למקצועיות חסרת פשרות שנעדרה כל דופי.
בהתנקשות האחרונה שלו הוא נחת בקנדה וחצה את הגבול לארה"ב רכוב
אל אופניים, כובע קסקט לראשו ומבטא צרפתי כבד מלטש את ההופעה
ומשלים אותה. "שמי הוגוס פרנצי ואני בדרך לדודה שלי ז'ולי" הוא
אמר לשוטרי הגבולות בבטחון אך בלי להביט בעיניהם יתר על המידה,
כדי שתווי פרצופו לא ייחרטו במוחו של פקיד זוטר. הדרכון המקורי
והגוויה של הוגוס האמיתי מעולם לא נמצאו, כמו דברים רבים בחייו
של חיליק.
חיליק מצא את דרכו בנקל, שני אוטובסים דרומה וכעבור תשע שעות
הוא צעד על השדרה החמישית דרומה לרחוב השמיני. ניו יורק לא
נראתה לו שונה מערים גדולות אחרות שהוא פסע בהן ובמבט מרוחק
היא הזכירה לו את טוקיו. כשהוא נזכר בשבועיים שהוא בילה בטוקיו
הוא מתמלא ערגה. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא הרגיש שבני
אדם נוהגים בו כפי שהוא רצה שינהגו, הכבוד וההכנעה כלפי אדם
אחר ומחוות ההשתחוות שלא היו רק פיזיים נראו בעיניו מלאי
עוצמה.
הוא פגש ביפן ראשי מאפיה שבנקל יכלו להעלים אותו ודבר לא יוכל
להם ובכל זאת הם הרכינו בפניו ראש, כאילו אומרים "אתה גדול
מאתנו" אך לדידו הם אמרו "אנחנו כה בוטחים בכוחנו", מרכינים את
ראשם ומניחים אותו לפניו ללא צל של יראה והדורי כבוד טהור.
בכניסה לוושינגטון סקוור, האובייקט ישב עם בתו ואשתו. "הם"
תמיד הדגישו שאסור לתת ליעד שם או מהות כי זה פוגם במקצועיות.
בלב ובפה היעד ייקרא האובייקט. חיליק הרגיש את המגע הענוג של
הגלוק, הוא ליטף אותו בתשוקה שלא נראתה כמותה גם במחוזות
הארוטיקה והרומנטיקה הרחוקים ביותר. למרות שאקדח השירות היה
יריחו, חיליק לא וויתר על הגלוק שליווה אותו מימי בי"ס תיכון.
הוא סחט את ההדק באומנות, כפסנתרן המלטף את הקלידים, מחליק את
אצבעותיו בעוצמה, אך עם זאת ברכות בין קלידים שחורים ולבנים.
התרמילים צלצלו על האספלט ומחצית מהכרתו נחה על התחכום בכך
שאלה היו תרמילים עם חריטה זהה לתרמילים שהק.ק.ק. השתמש בהם
בטקסס לפני שנתיים. הנטייה בפיקוד העליון הייתה להעניק לפעולה
של חיסול מנהיג הפלג האסלאמי השחור כסות של גזענות כי ללא ספק
אם חיסול של מנהיג הפלג הקיצוני הזה על אדמת ניו יורק היה
מזוהה עם ישראל זה היה הרה אסון מבחינת מעמדה של ישראל. ראש
השירות המליץ על היעד מתוך ראיה שפעילות הארגון מהווה גרעין
וזרז לפעילות טרור מהקיצוניות והנרחבות שידעה ישראל וחיסול
מנהיגה עשוי למחות את קיומו של הארגון המונע בעיקר מכוחו.
חיליק שחרר את הכדורים בפיזור גרוע ביותר, הוא כבר למד להיזהר
מפני הפגנת מקצועיות יתר ובמיוחד במקרה הזה היה עליו להיראות
חובבן למדי. כשהוא הביט במבטה ההמום של הילדה הכושית הוא התמלא
גועל, היה בהם משהו בכושים שהוא לא אהב, אולי הצבע, אולי שיער
הליפה, "לא פלא שהברביות בלונדיניות" הוא חשב לעצמו "מי ירצה
לשחק עם בובה מגעילה כזו?!"
בימי שלישי בצהרים, הם ישבו יחדיו, מן משפחתיות מוזרה של אדם
שהטיף לשנאה והרג. המודיעין היה מושלם ולמען האמת הנוהג הקבוע
של האובייקט הקל על המלאכה. הילדה נחה תחת גופת אמה המנסה
לגונן עליה והאובייקט פרפר בישיבה שניות ספורות. חיליק תהה אם
זה ייראה יותר מדי מקצועי לבצע וידוא הריגה ואחרי רגע קט הוא
לא היה זקוק להחלטה כשהאובייקט מעד וקול ריסוק מפרקתו נעם
לאוזניו.
חיליק סב על עקביו וציפה כהרגלו לראות צללים במנוסה. הגן היה
ריק אך לתדהמתו במרחק ארבעה מטרים ממנו ישבו שני זקנים ושיחקו
שח. זקן שחור וזקן לבן. הוא רוקן עליהם את המחסנית בזעם, כועס
על הזלזול בו. אחרי שעננת אבק השריפה עלתה ושיכרה אותו הוא
הבחין שהשניים עדיין משחקים. חיליק שלף את היריחו המוסתר בצד
ימין ורוקן גם את תכולתו. השניים לא הביטו בו. הוא ידע שהזמן
עובד נגדו ושלמעשה הוא היה חייב כבר מזמן להימלט, אך משהו
בתוכו דרש לחסל אותם.
הוא רץ אחוז אמוק למגרש סמוך ונטל מחבט בייסבול שננטש בהמולה.
חיליק חזר במהירות, נעמד מעל הכושי, הניף את המחבט והוריד אותו
במהירות, הראש השחור רוצץ. הוא פסע לעבר הלבן ורוצץ את
גולגולתו בהנחתת אלה מלאת זעם.
לאחר שהוא סיים הוא התיישב מול כלי האצולה והביט בהם, משהו היה
מוזר במשחק הזה. הרץ השחור איים על המלכה הלבנה וזו איימה על
המלכה השחורה. המלכה השחורה איימה על צריח וזה איים על סוס
וככל שחיליק התרכז במהלכים הוא הבין שכל הכלים מאיימים זה על
זה ובכל זאת אין אף כלי שהוצא.
כשהשוטרים הגיעו חיליק הצביע לכיוון היציאה הדרום מזרחית של
הפארק והם דהרו לשם אוויליים לחלוטין, הוא לא הרים את מבטו
מהלוח שעה ארוכה ורק אחרי תסכול רב הוא נזכר שהוא ממהר, הוא
רצה לקנות בושם במייסיס לפני שהוא נוסע לג'יי. אף. קיי. חוזר
לתל אביב ומתפטר.