לשם מגיעים רק הגברים הכי זרוקים ומדוכאים. זה מקום נידח, לכי
תראי, מלא זבל וזכוכיות.
הוא היה מיסתובב שם הרבה, תמיד לבוש עם כובע תכלת קטן ובמכנס
קצר. גם בלילה, גם בחורף. בהתחלה חשבתי שהוא אחד מאלה
שמתביישים, שלא מעיזים. אפילו ניגשתי אליו והיצעתי לו בנחמדות.
אמרתי לו שפעם ראשונה זה במחיר מיבצע. הוא צחק ואמר שהוא בשטח
כי הוא עוקב אחרי הדורבנים. שאל אותי אם אני רואה דורבנים
לפעמים בשטח בערב או בלילה. אמר לי שזאת חיה עם קוצים ארוכים
וארבע רגליים שניזונה ממזון צימחוני... ככה הוא אמר. אני, רק
שועלים וזאבים ונחשים מכירה פה אבל לכולם יש שתי רגליים בקושי,
אמרתי לו. הוא צחק. יש לו צחוק גדול, אולי בגלל השפם שלו שמכסה
לו את כל הפה.
אחרי השיחה הזאת, בכל פעם שהיתה לי מישמרת ערב או לילה ראיתי
אותו וככה היינו מחליפים כמה מילים. הוא היה שואל בקול חזק -
מה שלומך גברת זיוה שלא מכזיבה איך העסקים? אפילו שידע שקוראים
לי רותי. אני תמיד עניתי לו - חיים! אין מה להיתלונן. אפילו אם
היה רע מאד. אפילו אם קיבלתי באותו יום מכות או שהייתי בקריז.
למה הוא צריך שאני אספר לו...תידעי לך עלי לא צריך לרחם. אני
בחרתי במיקצוע הזה. תאמיני לי יכולתי פעם אפילו ללכת לקיבוץ
ולא רציתי...הייתי אמא אפילו. לא עלינו איך שהייתי אמא. לקחו
אותו ממני. רציתי שיקחו את דולב. כל היום בכה. ווי. הייתי רעה
בשבילו. הוא בכלל לא זוכר אותי. אני לפעמים נוסעת לפתח תקווה
ועומדת ליד הבית ספר שלו כשהוא יוצא. הוא עובר לידי ובכלל לא
מזהה. אבל הוא מאושר. אני לא מתאימה להיות אמא. משרד הרווחה
עשה נכון. כן. את שומעת? נכון! זה הגורל שלי, כמו שאת רואה
עלי. אני כבר לא צעירה אבל אני חזקה וככה טוב לי!
אני קראתי לו שמואליק, אפילו שאמר שקוראים לו שמוליק, ככה,
שיהיה. הייתי שואלת אותו מה שלום הדברנים שלו והאם הם אמרו סוף
סוף משהו חכם... הוא היה צוחק ואומר הם עוד יגידו את תיראי.
פעם אמר לי - בואי אני אראה לך. אמרתי יאללה למה לא. ממילא היה
יבש באותו ערב. הוא לקח  אותי למרחק של בערך חמישים מטר מן
התחנה שלי. יש שם עץ  ומתחת יש מחילה קטנה. הוא אמר שהם גרים
שם. ישבנו בחוץ. הוא אפילו לא הירשה לי לעשן סיגריה בגלל הריח.
זה מפריע להם. הוא לחש לי בינתיים  כל מיני דברים עליהם ודיגדג
לי באוזן עם השפם. אמר לי שהם עושים את זה שמונה פעמים בכל
לילה. אני עושה את זה עשרים פעמים לפעמים עניתי לו, גם כן
בלחש. כן, הוא אמר, אבל הם נהנים. ואז הוא שוב צחק. איך אתה
יודע? שאלתי אותו. חסיה מספרת לי הוא אומר ומצביע על המחילה.
אומר לי: היא היתה יתומה, אמא שלה נידרסה על כביש החוף. אני
גידלתי אותה משהיתה תינוקת ומצצה צמר גפן טבול בחלב. עכשיו
החזרתי אותה לטבע ואני מאד גאה בה היא ממש הפכה לבחורה עצמאית.
טוב, אמרתי לו גם אני עצמאית וצריכה לחזור לעמדה שלי. ככה אחרי
עשר דקות קמתי ללכת מכיון שבאמת הייתי צריכה לחזור למקום שלי,
יוסי היה מפוצץ לי את הפרצוף אם היה יודע וגם יש סכנה מן
הרוסיות והסרסורים שלהן. אם הם תופסים מקום אז זה הסוף הם
הולכים ישר לגרון. בדיוק שככה אני מסדרת לי את החצאית יצאה
החיה מן החור. היא עמדה שם והריחה באויר איזה כמה דקות, בטח את
השנל חמש... ואז הלכה בלי להתרגש לכיוון השדה ליד הכביש.
שמואליק אמר לי תכירי את חסיה. היא  הולכת לאכול בטנים. תעזוב,
אמרתי לו, מה יש שם קיוסק? מה יש?
היא לא בן אדם? הוא אמר בצחוק, ואז סיפר לי על הבוטנים שגדלים
באדמה, איך אפשר לדעת דבר כזה?
פעם שאלתי אותו כמה הוא מקבל בשביל העבודה שלו. אלפיים חמש
מאות... את מאמינה? אני בפחות מעשר אלף בכל חודש לא מיסתדרת.
טוב, נכון שהוא לא צריך לשלם בערבות ולקנות מנות, והפלות,
ולשלוח כסף להורים בצפון..
פעם שנאתי את המישמרת בלילה. אהבתי לגמור לפני החושך, אפילו לא
היה איכפת לי לעמוד ולהזיע בשעות החמות. בלילה באים לפעמים
מניאקים רציניים ופה זה איזור שכוח. אבל בזמן האחרון לא היה
איכפת לי לעבוד בלילה. גם קירבתי את התחנה קצת למחילה, ככה
היתקרבות זוחלת.
לפני שבועיים ראיתי את שמואליק. שאלתי אותו איפה היית כל החיים
שלי יה עיניים שלי, כי ככה הרבה זמן הוא כבר לא היה. הייתי
במילואים הוא אמר ולא חייך, נראה קצת לחוץ. מה יש ממוש, שאלתי
אותו, מה קרה לך? אל תישאלי, הוא אומר הייתי בלבנון כמעט מתתי,
חזרתי ואישתי כועסת עלי והילד חולה אני פשוט בדיכאון. עזוב,
אני אומרת לו יהיה בסדר  תאמין לי עברתי דברים יותר קשים מזה
בחיים. הוא מיסתכל עלי ואומר לי וואלאק אני מאמין לך ואז הוא
שוב מחייך.  הדברנים שלך התגעגעו, אמרתי לו, היו  גם בדיכאון
הם אפילו לא עשו את זה פעם אחת אמרתי לו וצחקתי אפילו שידעתי
שאז רואים את השיניים שחסרות לי בפה..איך את יודעת? הוא פותח
עלי עיניים גדולות. אה! אני אומרת לו,  חסיה התחילה לדבר גם
איתי!  נתתי לו חצי דקה  ואז אמרתי לו  איך יעשו את זה אם אחד
כל הזמן מחוץ למחילה והשני בפנים? בטלפתיה?. פתאום שמואליק
פותח פה, צוחק ותופס אותי בסנטר  ונותן לי נשיקה בלחי ואז
הולך משם מהר לחסיה שלו.. טוב אמרתי לך שהוא קצת משוגע
לפעמים.
שלשום בערב בדיוק אחרי השקיעה הייתי עם קליינט. ראיתי את החיה
יוצאת מן החור ולידה שניים קטנים. תינוקות כאלה מתוקים, כל כך
קטנים כבר עם קוצים והכל. כל כך התרגשתי שכמעט עשיתי נזק
לבחור. הוא זרק אותי מן המכונית התניע והתחיל לסוע במהירות,
עשה סיבוב וראיתי שהוא הולך לעבור עליהם. רצתי וצעקתי  וגירשתי
אותם. הוא  אפילו לא האט, נכנס בי. בגלל זה אני פה בבית החולים
עם היד והרגל בגבס. פה כולם חושבים שזה ממכות. הי, ניגמר לך
הצד של הקלטת את צריכה להפוך. תגידי, מה שמואליק בשבילך, באמת
רק ידיד? למה באת לראיין אותי, למה? עזבי, אני לא סיפור. תלכי
לזאתי,  הבלונדינית, הרוסיה. היא היתה סטודנטית לפיזיקה והגיעה
לארץ בשחיה. לה יש באמת מה -זה - סיפור -עצוב, את זה  העורך
שלך יאהב...

אוגוסט 1994