זה מעין טקס קטן, טקס של לפני השינה:
-להרגיש חרא וללכת למיטה אחרי שעות של שיחות חולין באינטרנט.
-להיכנס למיטה כשלידי מונחים גליל נייר טואלט והשלט של
המערכת.
-לחשוב על דבר רע שקרה לי בזמן האחרון ולהמשיך אותו בגרסאות
שונות יותר ויותר כואבות, הרי זו הדרך הטובה ביותר לגרום לי
לבכות.
-לבכות
-לבכות יותר
-להירדם חסרת כוחות עם דמעות בעיניים
זה "טקס" נחמד, זה משחרר, מרגיע.
בחיים לא חשבתי שבכי זה מה שיעשה לי טוב, מסתבר שבכי זה הדבר
היחיד שעושה לי טוב (יש עוד משהו אחד אך אני לא אציין אותו)
אז הנה אני עכשיו, אחרי לילה מתיש, הרבה זמן לא בכיתי ככה,
הרבה זמן לא קרה לי דבר כל כך רע ביום שישי שכל מה שרציתי זה
לצאת וליהנות. אני לא חושבת שמה שהיה שם יכול להיות תחת ההגדרה
"הנאה", אני חושבת שההגדרה "אכזבה" או "שוב פגעת בי בלי לשים
לב" מתאימה יותר (גם "חסרי טקט" מתאים, אבל זה לא כל כך קשור
למה שקרה לי)
אני שונאת את הבוקר שאחרי זה. אין לי כוח לכלום, ורק המחשבה
שהיום החרא שהיה לי אתמול יחזור על עצמו גם היום....בדיוק אותו
הדבר....בדיוק אותו לילה מסריח....וככה זה ימשך כל יום כל יום
כל יום כללללללל ייייוווווווםםםםםם. החיים הם דבר כל כך בנאלי,
כל כך לא "מקורי" כל כך בעעעעע, משעמם.
המחשבה האופטימית היחידה שיש לי (אולי היא אפילו הסיבה שלי
לחיות) זה האחוז הקטן והמסכן שהיום לא יהיה כמו אתמול ושסוף
סוף יקרה לי משהו טוב. ואני חושבת ככה כי לכולם זה ככה, אני רק
מחכה שיגיע תורי, הוא חייב להגיע, חייב. ואני מאמינה שהוא
יגיע. יש שיגידו שאני חייה באשליות, לפחות אני עדין חיה.
ועכשיו, שיחות החולין באינטרנט מתחילות, עוד הודעה, ועוד אחת,
והנה ההודעה שגרמה לי להרגיש פחות טוב עם עצמי. ואני נכנסת
לתוך הלילה, רוצה לישון אבל משום מה משהו מחזיק אותי לשבת מול
המחשב עם דמעות בעיניים, חסרת כוחות. ואני מנסה, מתאמצת להרים
את עצמי. ואני בתוך החדר, השלט של המערכת וגליל הנייר טואלט
מונחים לידי.
עדיין לא הגיע תורי |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.