סבתי, בשלהי חייה, הייתה הולכת ודועכת. נראה היה שלה נמאס
מהחיים, ואילו לגופה נמאס ממנה. את המצב תיארה טוב יותר אחותי
הקטנה, בת ה-7, בחמשיר שכתבה לכבוד סבתא (למען האמת, לא היה זה
חמשיר, אולם היא התעקשה לקרוא לו כך):

הריאות שלך כבר ממש רעועות,
והלב במצב ממש לא מלבב.
סבתא, את כבר זקנה מאד מאד,
לא זוכרת, לא שומעת, לא רואה ועוד.
ואני תמיד הייתי כזאת נכדה נחמדת,
ועכשיו כשתמותי, מי יתן לי 200 שקל ליומולדת?

אין ספק שאחותי הייתה מוכשרת ביותר, לגילה. אמא מיהרה להכין
עותקים מהשיר ולהפיצו בין כל קרובי המשפחה. "תראו", היא
השוויצה, "איזו ילדה מבריקה". "זאת הבת שלי!" ועיניה היו
נוצצות משימחה, כאילו הרתה את ישו התינוק, ולא את אחותי
המעצבנת.
ואילו סבתא? היא שכבה לה במיטה, סובלת בשקט, לפעמים ברעש,
משמיעה את חירחורי הגסיסה הבלתי-פוסקים שלה, אליהם כבר
התרגלנו, יחד עם טפטוף הטיפות של האינפוזיה. רק לעתים רחוקות
הייתה מגיבה סבתא להצקות מצד הסביבה.
"היא כבר לא זוכרת אותנו", אמרו קרובי המשפחה בתורם, אבל אני
ידעתי שהיא זוכרת טוב מאד, ופשוט מעדיפה להתעלם. היה ברור לי
שככל שהלכה סבתא והדרדרה, כך העדיפה לשקוע יותר ויותר בזכרונות
בית-אביה. במשחקי הכדור של ימי ילדותה, בבית הישן ובתקופה
הישנה. כאב העורקים המסויידים של ההווה היה לכאב ההצטננות של
החורף בו גלשה באגם הקפוא, ללא כובע צמר, למרות אזהרות אמה.
כאבי הפרקים הפכו לשריטות שקיבלה כאשר נפלה מאופניה החדשים,
האופניים הנוצצים המבריקים, שהיו הראשונים באותה עיירה קטנה
ונידחת.
סבתא דחתה את ההווה בגסות רוח, והתעלמה מהמציאות העגומה ללא
שמץ של כבוד.
הדודים והדודות, לאחר שהבינו שממנה לא יזכו לתגובות ראויות,
פתחו בשיחות בינם לבין עצמם. היו אלה אותן השיחות שמנהלים
ביניהם אנשים שדבר אינו קושר אותם אחד לשני (מלבד הדם כמובן,
שלמרות היותו סמיך ממים, הינו בעל טעם חמצמץ, וכלל אינו ראוי
לשתיה). "איך המשפחה?", שאלה שלוותה בפירוט קצר, ולעיתים גם
ארוך, מה שהביא לקטיעתו המנומסת בידי הצד השני. "חם בזמן
האחרון", הערה שתמיד לוותה בהנהוני הסכמה, ולאחר מכן השקט
המביך שתמיד הינו המאפיין העיקרי של שיחות אילו.
ברגעים כאלה היינו אני ואחותי עוזבים את החדר, ועושים את
הסיבוב שלנו במחלקה. בית החולים עשוי לעתים להראות כמקום
משעמם, אולם לי ולאחותי היו אלה שעות של אושר. היינו עוברים
בחדרי המחלקה (אינני זוכר את שמה הרפואי, אולם פירושו לבטח היה
"המחלקה לזקנים שהגיע זמנם למות") ומהמרים מי עתיד להתפנות
ראשון. 'להתפנות' היה המונח בו שמענו את האחיות משתמשות, והוא
התייחס לחולים שעתידים לעזוב את המחלקה. כמובן שהייתה רק דרך
אחת לעזוב את המחלקה.
היינו מהמרים על דמי הכיס שלנו, וכמובן שאני תמיד הייתי מנצח.
הייתי מציץ בגיליונות הרפואיים, והייתי יכול להבין טוב מאחותי
מתי עתיד חולה זה או אחר להתפנות. והיה והגליונות הרפואיים לא
עזרו, מתג כלשהו שנכבה, או צינור אינפוזיה שהתקפל, תמיד היו
משפרים את סיכויי לזכות. כאשר הייתה אחת האחיות תופסת אותי
במעשי, הייתה מחייכת אלי כאומרת "שובב קטן שכמוך", ומלטפת אותי
על הראש.
וסבתא מצידה המשיכה עם חרחורי הגסיסה, טפטופי האינפוזיה
וההתעלמות העיקשת מהדודים והדודות. "אתם זרקתם אותי בבית האבות
המסריח ושכחתם ממני, ואילו כעת שכחתי אני ממכם", בוודאי הייתה
אומרת לו עדיין הייתה יכולה ורוצה.
הדודים והדודות, מצידם, החליטו שיש גבול לכל תעלול. נמאס להם
לנסוע לבית החולים מדי יום ביומו. כלום חושבת היא שזמן פנוי יש
להם? הם צריכים ללכת למרכזי הקניות, להספיק לכל המבצעים של
שניים במחיר אחד, כדי שיוכלו לקנות מצרכים ביתיים רבים ככל
האפשר, אותם יתחבו בארונות, ולעולם לא ישתמשו בהם. אם כך,
הוחלט, יש להתחיל ולשבת את השבעה על סבתא, כמקובל. "אם לא
עכשיו, אי-מתי?", שאלו הדודים והדודות, וענו לעצמם -
"עכשיו!".
לי ולאחותי נאמר לשבת בשקט וללבוש פנים עצובות. ישבנו בשקט
ולעסנו מסטיק, משחקים מלחמת צחוק (אני תמיד הייתי מנצח,
והדודים והדודות הרי לעולם לא יגערו באחותי הקטנה).
השבוע עבר לו לאיטו - הדודים בשקט, הדודות בשקט, השעון מתקתק,
האינפוזיה מטפטפת, סבתי מחרחרת.
ובסופו של דבר, לאחר שציפו לו רבות, הגיע סוף סוף היום השביעי.
כל היום היינו בשקט, מפני שנאמר לנו שמשהו חשוב עתיד לקרות.
התרכזנו והתרכזנו ושתקנו והבטנו בסבתא כל היום, וכאילו כלום.
ולפתע, פתחה סבתי את עיניה והביטה סביב. הסתכלה על כל הדודים
ועל כל הדודות, ופתחה את פיה. "מה יש לך להגיד לנו, סבתא?",
שאלוה הדודים והדודות. החלה סבתא להשתעל, והייתה משתעלת
ומחרחרת ומקיאה את נשמתה. הדודים והדודות החלו להתרגש ולהתמוגג
- "הנה זה בא", אמרו, "הנה, עכשיו, סוף סוף הגיע הזמן".
כשתי דקות נמשך הטקס המוזר של סבתי, ולבסוף השתתקה ולחשה משהו
בקול ניחר. "תזכרו אותי! זה מה שהיא אמרה", קרא דוד קירח אחד.
"כן, נכון, גם אני שמעתי!", קראה הדודה השמנה שלצידו. "סבתא
היקרה", מילמלו הדודים והדודות שוב ושוב, כאילו די בכך על מנת
לקבור אותה באדמה. "לעולם לא נשכח אותך, סבתא היקרה", אמרו,
ומייד עברו לדיון על שווי דירתה העזובה, אותה יש למכור
במהירות.
אלא מה, שאני ישבתי ליד סבתא, ושמעתי בדיוק מה לחשה - "תקפצו
לי!". אבל לדודים ולדודות לא גיליתי. ואילו סבתא? עתה משאמרה
מה שאמרה, חזרה לה לחרחורי הגסיסה ולהזיות הילדות שלה, והדודים
והדודות התאכזבו עד מאד.
ומשעבר לו היום השביעי בשבעה, ויצא הליל ונכנס היום השמיני,
הזרקנו לה מנה גדולה של מורפיום, וקברנו את העניין.