הוא נולד כמו כולם באיזה חודש איזה יום. למשפחה מסוימת, סיוט
או חלום.
הוא גדל והתחנך על דרכם של אבותיו. וכשהגיע לבגרות החל לדאוג
הוא לצרכיו.
מסתובב הוא ברחוב, אזניו שומעות עיניו רואות. הוא פתוח לקבל
ולדעת כל זוועות.
בהגיעו אל הכיכר, מיד רואה הוא את הכר, עליו ישן חסר הבית,
ובניגוד אליו, לו קר.
מיד הוא חש בצרתו, במצב הלא נעים, ורצה לגרום לו רק להרגיש
יותר חמים.
רחמיו כמר נכמרו ורצה רק לעזור, אך חסר הבית שם ישן מי ידע אם
כלל ירצה לחזור.
מיד נעשה לו יותר טוב והרגיש בהקלה, אז הוא לא כזה מסכן, אמר
לעצמו בהביטו אל הלה.
המשיך בדרכו ועבר על יד גן, רואה הוא שם יושב מלוכלך ומזוקן.
ניסה הוא לעמוד על טבעו של זה האיש, תהה כמה שניות וחיש נעשה
אדיש.
המשיך ללכת בדרכיו, ע"פ דרכם של אבותיו, ורצה רק לעזור ולהשפיע
טוב על כל אחיו.
בלכתו, וכבר הוא לילה, שומע קול צווחה הבוקע מחלון בדירתה של
משפחה.
והצווחה כה חזקה, וודאי העירה את כולם, אז המשיך הוא בדרכו
ברור כי כבר יטפלו בם.
טעון במטען של עזרה לזולת מהלך הוא ברחוב, אושר ושמחה מקננים
בו לרוב.
הוא שינה את העולם, הוא עזר לעוד אדם, שאלוהו מה השעה, והוא
ענה ולא נדם.
כמה טוב שלכך חונך, ליבו פתוח לכל, אלו יוזמות אדירות יכלו פה
לצמוח לטובת הכל.
אך כחלק מהטובה, שברצונו לגמול, הוא ישאיר קצת חסדים שאחרים
יוכלו לגמול.