"מה עושים הערב?"

"הולכים לישון".

"אולי נעשה משהו...".

"לא".

"אבל כבר מזמן לא יצאנו".

"לא יצאנו יומיים".

"בוא לסרט".

"אני לא הולך לסרטים ביום שישי. עדיף כבר להיות המחנכת של ד'
2".

"אני חייבת להתאוורר".

"תכירי, זה חלון. חלון - יעל, יעל - חלון. האויר נמצא מצידו
השני. את מוזמנת לפתוח אותו".

"בוא נעשה משהו מעניין. תחשוב על משהו."

"אפשר להכנס למיטה ולקרוא".

"אני לא יכולה ככה יותר, זה לא מתאים לי".

"את לא יכולה ככה יותר? את לא יכולה? תקשיבי לי טוב. אני לא
ליצן ולא לונה פארק. אין לי מושג מה גורם לכן לחשוב תמיד,
שאנחנו אמורים לשעשע אתכן. זה לא כתוב בשום מקום. אין לי
חידושים. אם לא הייתי בחיים שלך, היית שוכבת כמו סמרטוט בבית
או מחכה באיזה דיסקוטק שיתחילו איתך. החיים זה שגרה, וכדאי
שתתרגלי לזה. לא טוב לך? מהחלון שהכרתי לך אפשר גם לקפוץ. אני
לא לקחתי על עצמי, מעצם כניסתי למערכת היחסים הזאת, תפקיד של
שובר שגרה. הנסיון הזה לגוון כל הזמן בלצאת מהבית, מעורר
רחמים. אז נשב בארקפה שוב. נדבר על אותם דברים שהיינו מדברים
עליהם בבית, והקפה, שיעורר אותנו, רק ירחיק את השינה ויכפה
עלינו יותר זמן ערות בשגרה הזאת. נמאס לי להרגיש שאני עובד
אצלך כמנחה בערוץ הילדים".

"אז אולי ניסע לאנשהו?"

"איך ניסע כשאת הולכת לככב בסרט?"

"מה? מה אתה רוצה?"

"איך ניסע כשאת הולכת לככב בסרט?"

"איזה סרט? על מה אתה מדבר? מה סרט?"

"לא ליהקו אותך?"

"תרד ממני. אז אתה לא רוצה לנסוע באיזה סופשבוע?"

"מה יהיה עם הוליווד?"

"אתה מעצבן".

"אני לא מבין. שמעתי שהולכים לצלם את "אני והחבר'ה 2"".

"מה?"

""אני והחבר'ה 2" - את תהיי העלוקה שמוציאים מהמפשעה".