"הוא היה בחור טוב", ככה הם אומרים, "מוכשר, עדין, שנון
ומצחיק".
יושבים במעגל ונזכרים, מסתכלים בתמונות ואומרים כמה יפה הוא
היה.
"הוא כל כך אהב אותה והיא אותו, כל כך חבל, הם היו כל כך
מאושרים
ביחד כל כך טוב היה להם, זה ממש עצוב שזה ניגמר ככה"
ואז החברה מהצבא מתחילים לספר סיפורים, איזה גיבור הוא היה,
איך עזר תמיד לכולם ועל הפעם ההיא במסע איך שהוא סחב את הפק"ל

שלו וגם את של גלעד כי גלעד לא הצליח להמשיך יותר,
"כן הוא היה החייל האהוב עלי" אומר המ"פ במבט קשוח ורציני.
אז אמא שלו נכנסת פתאום ומביאה קפה, קשה לה ואנחנו רואים את
זה,
היא מניחה את המגש בחיוך חביב ואומרת "תשתו תשתו שתהיו חזקים,
תהיו בריאים הוא כל כך אהב את החברים שלו, הוא בטח היה מאוד
שמח
לראות אתכם פה עכשיו"
ואנחנו מחייכם בביישנות ובעצב, מנידים בראש ומשפילים מבט.  
רק היא יושבת בחדר שלו על המיטה ושותקת, לא מדברת עם אף אחד,
לפעמים אני רואה שזולגות לה כמה דמעות אבל היה מיד מנגבת אותן

וממשיכה לשתוק.
ואני יושבת בצד ומסתכלת על כולם וחושבת, זה בטח לא אמיתי
הדמעות
האלו זה בטח מפלסטיק.
הוא בכלל לא היה כזה נחמד.