"מה עשית לנו?! מה עשית לנו?!" בכה אדלר, החסון מבין שבעת
הלוחמים שיצאו. "חדשים של תכנון, הכנות, איסוף מודיעיני, וסוף
סוף קיבלנו אור ירוק - אז את באה והורסת לנו הכל?!"
היא סקרה את פניהם הרציניות של כל השבעה ובהרמת ראש גאה היא
אמרה בהחלטיות "אתם יכולים לקרוא לזה איך שאתם רוצים, אבל אני
כאן ואני נשארת! אז תתחילו לחשוב איך אני יכולה לעזור לכם."

הם צבעו את פניה בשחור, ואז עברו עליה כולם. חוץ מימיני שהיה
איש דתי, והרי סדין עם חור לא היה בנמצא...
המורל השתפר פלאים, וכבר כעבור שעה ועשרים לערך היו שבעת
הלוחמים והכלבה המדברת של צה"ל - בדרכם ללב לבנון. השעון היכה
4 שעות אחרי חצות. אדלר הוביל, ברלס, מוני ושפירא עשו קולות
רקע, שני התאומים עשו קטע פנטומימה, וימיני חתם על טפסים
המעוטרים בכותרת -סודי ביותר-. הכלבה פיזרה פירורי לחם, כדי
לסמן את הדרך חזרה. מעליהם חגו גחליליות תוצרת צ'כיה. הן האירו
את דרכם. בהתקרבם לפרשת הדרכים אום-אל-משהו עם
אום-אל-משהו-אחר, השתיק אדלר את החבורה. הוא הסביר בלחש שכאן
יעברו המפגעים בדרכם לגבול הישראלי, וכאן אנו נתקוף. לשפירא
הייתה הרגשה מאוד לא טובה. "יש לי הרגשה מאוד לא טובה" הוא
אמר. הוא היה אדם בעל כושר ביטוי מדהים. החברה קראו לו
'המשורר'. האמת היא שברלס התחיל לקרוא לו ככה, וכולם פשוט
המשיכו. לפתע נשמע קול רכב מתקרב. השבעה הסתדרו מיד בצורה של
ערמת חברה על הדשא - להשלמת המראה התמים. הכלבה רצה לסמן
טריטוריה.
כששבה - לא מצאה אף אחד מהלוחמים. רק פתק צהוב מאולתר נמצא
במקום, ועליו כתוב:
"סליחה, עזית, אבל היינו חייבים
להטעות אותך. המבצע הזה חשוב
לנו מכדי להרוס הכל. מקווים שתביני
את מניעינו. זכרי - הכל למען המולדת!"

עזית הפקידה הפלוגתית נשכבה על הסלע הקרוב לפרשת הדרכים,
והציתה סיגריה מסוג 'לונדון'. היא הזילה דמעה וסיננה לעצמה "גם
לא בת אדם, גם נקבה, ושוב לא הצלחתי להצטרף למבצע שמקבלים עליו
עיטור כבוד..! מה הסיכוי שהמ"פ יוציא אותי עכשיו לקורס צניחה?!
איך אגשים את חלומי וארשם בספרי ההיסטוריה? כנראה שלעולם כבר
לא יזכרו אותי כ 'עזית הכלבה הצנחנית'..."