מור קיבלה מנילה. זו זכותה, ואפילו היה הגיוני לצפות שהיא
תקבל. כולן מקבלות אחת, אז במה היא שונה? ובכל אופן, מהלך
העניינים הוביל לניתוח המצב. מור לא רצתה להיות משקית ת"ש. גם
מדריכת קליעה לא, וגם לא מתרגמת של המודיעין. היא רצתה תפקיד
עם אופי, ולא משהו יוקרתי ששווה הון באזרחות, ושהבת של ציקי,
שכנה של דודה שלה עשתה והייתה מאוד מרוצה, וגם לא דודי - הבעל
של הבת של חיה שעובדת עם אימא שלה, שאחיו הקטן שמע שזה טוב אבל
לא התקבל. היא המשיכה לעבור על האופציות ולפסול אותן אחת אחת.
לבסוף נותרה רק אפשרות אחת שלא נפסלה, וגם זה רק בגלל שמור לא
ידעה מה המשמעות של התפקיד.
"רכזת 302" היה כתוב, ולא נמצא האדם בעולם שידע להגיד לבחורה
המבולבלת מה התפקיד שמאחורי השם המסתורי. רם, אחיה, שחזר
מלבנון באותו שבוע עשה כמה טלפונים בשבילה.
"לא הצלחתי לברר בדיוק מה זה אומר, אבל אמרו לי שאין הרבה
כאלה, ושצריך סיווג חזק בשביל זה".
מור התחילה להתעניין, וניגשה לראיון. גנרל עם ברק בעיניים רמז
לה שיש לה את הנתונים הבסיסיים, ושאם אין לה לב חלש - הוא כבר
רושם לה שיבוץ.
לב חלש...? היא ניסתה להבין, אבל הגנרל דיבר במילים גבוהות
מדי, והיה ברור שהוא לא יכול לפרט יותר. כעבור 4 חודשים היא
כבר הייתה אחרי הקורס בתפקיד החדש - "רכזת 302". היא הייתה
לוקחת כמויות מידע מארכיוני סרטים ועורכת אותם לסרטונים קצרים
של לא יותר מ 20 שניות בדחיסות של 10 תמונות לשנייה. מין משהו
קצר ומטורף, וכל סרט היה מוקדש למישהו אחר. הפקת רצפי תמונות
חיים של אנשים - זה היה התפקיד. כל כמה ימים היה מגיע אדם
באזרחי ואוסף את הסרטים שנוצרו. הוא גם היה משאיר ערמת סרטים
לא מעובדים שמהם היה צורך להכין רצפי תמונות לפעם הבאה. מור לא
ידעה במה מדובר, ומעולם לא שאלה. העבודה הייתה מעניינת, וכל
נושא הדדליינים ריגש אותה. עד שיום אחד היא דרשה, התעקשה, ותחת
הנסיבות גם קיבלה הסבר על מהות העבודה. זה היה לקראת השחרור
שלה, שבוקר אחד היא התחילה לעבוד על רצף, ופתאום שמה לב לתמונה
של הבית של דודה שלה. כמה שניות לאחר מכן היא ראתה את אימא
שלה, ואז את עצמה.
מור חשבה שמשהו אצלה נדפק. היא מאבדת קשר למציאות ומתחילה
לדמיין. היא ייחסה את זה לעובדה שהעבודה שוחקת, אבל לא. הסרט
המשיך לרוץ, ושם ראו אותה משחקת עם אחיה, רם. ורם בעלייה
לתורה, ורם עם החברה הראשונה שלו, ובן-דוד שלה, עומר, מטייל עם
רם בת"א, ורם בסיום תיכון, ורם בגיוס, ורם בלבנון, ורם ביום
נישואין 26 של ההורים,
ורם.
היא עזבה הכל באותו רגע ורצה מבולבלת למשרד של אורי, מפקד
302.
"אורי - מה זה 302? ואני רוצה תשובה אמיתית, כי בדיוק התחלתי
לעבוד על רצף לאח שלי, רם".
אורי מלמל משהו על זה שהוא לא יודע איך זה הגיע אליה, ושעושים
בד"כ בדיקות כדי למנוע דברים כאלה, אבל כל הדיבור שלו היה
מבולגן ומאוים ומגמגם, כך שמור לא הבינה כלום. הוא ביקש ממנה
לשבת, והתחיל לשקול מילים. זה לקח לו כמה דקות.
"זה קצת קשה" הוא הסביר. יש לצבא ידיעות, שאותן מרכזת יחידת
302. יחידת קישור הרוגים של צה"ל. ע"פ חוקי מטכ"ל שנחקקו
בעקבות אירועי 73' - לא ייהרג חייל בצה"ל בקרב, באימון או
בחופשה מבלי שיראה את כל חייו חולפים לנגד עיניו. את הסרטים
מפיקות רכזות 302 "...כמוך" הוא הדגים, וסוכני שטח של היחידה
שמקבלים ידיעות מיחידה כפופה שמתפקדת עם אדון עולם, דואגים
לשדר לכל חייל הבזקים מחייו שניות לפני מותו. 20 שניות, אם
להיות מדויקים.
רם הולך להיהרג בלבנון.
כל חייו יחלפו לנגד עיניו.
מור לא יכלה להישאר שם ורצה לשירותים להקיא, ומשם בחזרה לחדר
העריכה, לבכות על ברכיה של נטע, שהייתה רכזת 302 גם היא.
מור לא ידעה מה יותר מסעיר אותה וקשה לעיכול עבורה - לגלות מה
משמעות התפקיד שהיא עושה כבר שנה וחצי, או לדעת שרם הולך
להיהרג בלבנון...
"לא נראה לי שהוגן כל התפקיד הזה שאנחנו עושים" היא בכתה. "ואם
חייל שמת רוצה לראות סרט של...לא יודעת...מיקי מאוס בשניות
האחרונות לפני המוות, ולא את כל החיים המחורבנים שלו? מי אנחנו
שנקבע לו מה יהיה אתו לפני המוות?"
נטע ליטפה את השיער המתולתל של מור בעדינות וניסתה להרגיע.
"נטע," היא התחילה להגיד בקול חנוק, "אני עושה עכשיו סרט לאח
שלי. אני עושה עכשיו קורות חיים לאחד האנשים היותר יקרים לי
בעולם. את לא יכולה להתחיל לדמיין עד כמה זה מרגיש מחורבן..."
ונטע רק חיבקה חזק, ליטפה בשיער ואמרה לעצמה בעצב חלוש
"יודעת...יודעת".
אחרי שבוע נחתה הבשורה על המשפחה.
רם נהרג בלבנון.
