באמצע הדרך מוורשה לקונסטנצה אפשטיין היה צריך ללכת לשירותים.
כשהסתכלתי בו כשקם ונעלם אל תוך המסדרון הצר של הרכבת לא ידעתי
שמחר אפשטיין כבר יהיה על האוניה לפלסטינה. מבקר הכרטיסים הגיע
לתא שלי ושל אפשטיין לבקש כרטיסים. את אלה שקניתי בחמישים
זלוטי הראיתי לו, אבל אלה שאפשטיין קנה רק בארבעים כי דודה שלו
עובדת בקופה של חברת הרכבת היו אצל אפשטיין, ואפשטיין הלך
לשירותים, או לפחות כך אמר לי. מבקר הכרטיסים הצביע ברומנית
עיקשת על המזוודות של אפשטיין, שהיו הרבה יותר חדשות מאשר אלה
שלי, וזאת מפני שאפשטיין קיבל מהוריו עשרים וחמישה זלוטי לצורך
הענין, בעוד שהורי שלי התכחשו לי ולרעיון הציוני שייצגתי
בעבורם. ומה יכולתי לעשות עם מבקר הכרטיסים? רומנית לא ידעתי,
והוא לא ידע פולנית. בצר לי, פתחתי את אחת המזוודות של אפשטיין
ושמתי את עצמי כמי שאינו מבחין בדבר. קיוויתי שיגנוב הרומני
הזה איזה דבר ויניח אותי לנפשי, שכן היה מקובל אז שכל הרומנים
גנבים, וייתכן שאמונה זו נמשכת עד היום. עצירתה הפתאומית של
הרכבת קטעה את שטף הרומנית. אני והכרטיסן נפלנו על הריצפה וזה
על זה, ומכיוון המסדרון נשמעה חבטה בעלת אופי אפשטייני. לא עלה
על דעתי דבר שיעכב את הרכבת, בין כה וכה הנסיעה הייתה אמורה
להארך למעלה מעשרים וארבע שעות, שזה לא מעט תמורת חמישים
זלוטי. (אפשטיין שילם רק ארבעים).
מבקר הכרטיסים קם לפני, ויצא במהירות את התא. הייתה זו הפעם
האחרונה שראיתי אותו אי פעם. בעוד אני מתיישר ומנקה את בגדי
מאבק הרכבת הפולני נכנס לתא אפשטיין ושאל מה קרה.
דברים רבים קרו. אפשטיין שילם מאתיים וחמישים זלוטי תמורת
כרטיס במחלקה והפליג לפלסטינה למחרת היום בו הגענו לקונסטנצה,
ואילו אני נסעתי דרך הסוכנות. מחלקה הייתה לנו? אפילו אוכל לא
היה. אפילו לא אוכל.
אבל את כל הדברים האלה כלל לא ידעתי כשאפשטיין נכנס מבוהל,
ועוד לפני שהספיק לסיים לשאול מה קרה (בפולנית זה לוקח זמן רב
יותר מאשר בעברית) שמשת הקרון התנפצה ללא כל סיבה ברורה לעין.
אני תמיד הייתי היותר אמיץ ביני ובין אפשטיין, כך שניגשתי אל
המקום בו הייתה שמשה עד לפני רגע קט, והשקפתי החוצה מבעד לפתח
החדש הזה שנפער ברכבת. אפשטיין חיקה אותי.
בחוץ היה אפילו יותר קר מאשר בתוך הרכבת, ובהעדר זכוכית לחלון
חדר הקור פנימה, מקפיא אותי ואת אפשטיין. מלבד הקור היו בחוץ
גם שלג וגם עצים רבים. העצים הגיעו עד למרחק מטרים ספורים
מהמסילה, ובמרווח שבינם לבין הרכבת, שהנסיעה בה עלתה לי חמישים
זלוטי, עמדה בשלג קבוצת ילדים והתבוננה בנו. אינני יודע אם היו
אלה ילדים פולנים או רומנים, מפני שהיינו קרובים מאד לגבול,
ובתקופה ההיא לא הקפידו כל כך על דברים שכאלה.
"מי אתם?" שאלתי בפליאה את הילדים שעמדו בשלג. נזכרתי
בילדותי, כשהייתי משחק בכדורי שלג עם אפשטיין בכיכר המרכזית של
ורשה, ובילדים הפולנים שהיו מכים אותנו משום שהיינו יהודים.
אבל אפשטיין קיבל כל שבוע שני זלוטי מהוריו דמי כיס, ותמורת
זלוטי אחד הסכימו הנערים הפולנים לא להכות אותו. כך שבדרך-כלל
הם הכו רק אותי.
בימי שבת לא הייתי רואה את אפשטיין. הוא היה הולך לבית הכנסת,
ואני לא.
סירבתי. עוד לפני בר המצווה סירבתי ללכת, וגם לעלות לתורה לא
רציתי. הורי לא סלחו לי. אך מה יכולתי לעשות? לא הייתה בי
אמונה. לא הייתי שייך.
הם לא רצו להבין. כל תפילה שלא התפללתי הייתה כמו סכין שננעץ
בלבם. סכין שאני נועץ בלבם. הם היו הולכים לבית הכנסת, ואני
הייתי מסתובב לבד ברחובות וורשה, ילד ללא הורים.
כמו הילדים האלה, שהתבוננו ברכבת, באמצע מקום שאינו מקום,
שאינו רומניה ואינו פולין. הבחנתי בכך שזרועי חובקת את כתפו של
אפשטיין, שדמעות עמדו בעיניו, כשם שעמדו בעיני. "ראה נא,"
אמרתי לו, "הבט." אינני יודע כמה זמן עמדנו כך, אני ואפשטיין
ברכבת עם חלון שבור, והילדים הקופאים בשלג. מתישהו הרכבת החלה
לנוע, מבקר כרטיסים אחר בדק את הכרטיסים של אפשטיין, שעלו רק
ארבעים זלוטי, ואת שלי שוב, והוביל אותנו לתא אחר, שהזכוכית של
חלונו הייתה שלמה. רציתי לומר דבר מה לאפשטיין, משהו שכבר
רציתי להגיד לו מזמן, כשעוד היינו ילדים, אך לא עלה בזיכרוני
מה זה. וכך, רק אמרתי "אפשטיין." ולא הוספתי, וגם הוא לא שאל.
בקונסטנצה הגענו לבנין שהיה שייך לסוכנות. היום אני חושב שהיה
זה מלון מסוג כלשהו. מאחר שהיה זה לילה נאלצנו לישון שם, ומאחר
שהיה מלא באנשים כמותנו, נאלצתי לישון על הריצפה. אפשטיין שילם
עשרים זלוטי עבור חדר, אך אני הייתי צעיר, וכשצעירים העיקר זה
לישון, ולא חשוב היכן.
למחרת בבוקר אפשטיין עלה לספינה שלו, שם הייתה מחלקה, מפני
שהיה לו כרטיס שקנה תמורת מאתיים וחמישים זלוטי, ואילו אני
נאלצתי להמתין לאוניה שלא היו בה מחלקה או אוכל, בה ישנו על
קרשים של עץ, ובשל הסערות נמשך השייט יומיים יותר ממה שהיה
מתוכנן, והאוכל שלקחתי איתי הספיק רק בדוחק.
מאז ראיתי את אפשטיין רק פעמים ספורות. כשהגיע לפלסטינה קיבל
עבודה בסוכנות ואילו אני לא מצאתי עבודה. הייתה מצוקה קשה
בארץ, ואמרו שבאפריקה אפשר למצוא עבודה, ואף להשתכר היטב. אז
נסעתי לאפריקה, ובאמת הייתה שם דרישה לכוח עבודה לבן. עבדתי
במכרות ברודזיה, בהתחלה בתור נהג, ואחר-כך בתור מסגר. כשנגמרה
העבודה במקום אחד, היו צריכים עובדים במקום אחר. היינו קבוצה
של אנשים לבנים, תלושים מארצות המוצא שלהם ומהמקום בו נמצאנו,
וחברנו יחד. עברנו יחד ממכרה למכרה.
באחת הפעמים שחזרנו למחנה התהפך האוטומוביל שהביא אותנו,
ונפצעתי ברגל ובזרוע. ניכר היה שהפציעה תמנע ממני לעבוד ימים
רבים, ומכיוון שבזמן זה כבר היה בידי די כסף חזרתי לפלסטינה.
לפני כמה ימים, בעודי עובד בבית, האזנתי לרדיו. הודיעו שהיום
נר ראשון לחנוכה. חשבתי לעצמי, שבאמת, חנוכה, ואני כלל לא שמתי
לב, וגם לא הייתי יודע אם לא היו מודיעים ברדיו, או שלא הייתי
מאזין באותו זמן. נזכרתי בלילה הראשון שלי בבת גלים, כשירדנו
בלילה מהאונייה, אחרי שהנסיעה לקחה יומיים יותר ממה שתוכנן,
חמישה ימים או שבעה בסיכומו של דבר, אינני זוכר בדיוק. אוכל
כבר כמעט לא היה לנו. גם אז היה זה נר ראשון של חנוכה. אספו
אותנו לאוהל של הסוכנות, והשומר הספרדי ברך על הנרות. הייתה זו
הפעם הראשונה ששמעתי את הניגון הספרדי של התפילה, והוא מצא חן
בעיני עד מאד. אני זוכר זאת היטב.
חשבתי על זה שאין לי בעצם עם מי להיזכר יחד בזיכרון הזה. חוץ
מאפשטיין, ואפילו הוא לא היה איתי באוניה, אלא נסע במחלקה, כי
קנה כרטיס במאתיים וחמישים זלוטי. חשבתי על כל האנשים שהיו
איתי בבניין של הסוכנות בקונסטנצה, ובאוניה, ובאוהל הגדול בבת
גלים. לא הכרתי אף אחד מהם. חשבתי על השומר הספרדי. חשבתי על
האמריקאי הבלונדיני שהיה איתי באפריקה.
חשבתי על ההורים שלי, שהיו מאד אדוקים, והתכחשו לכל מה שייצגתי
עבורם, ציונות ואתאיזם, והתכחשו גם לי עצמי.
חשבתי שאולי היה עלי להתחתן. להקים משפחה. היה עלי לעשות
דברים. להיות שייך. אני דור המייסדים. אני הייתי אמור להיות
מלח הארץ.
חשבתי על ההורים שלי, שנשארו שם, בוורשה. וחשבתי שאולי בעצם
הייתי צריך להישאר איתם שם גם אני.
נכתב ב-1990 |