מי באמת יודע במה הוא מסתבך מרגע הלידה שלו? טוב. סבבה. אז אני
גם לא ידעתי כל כך במה אני מסתבכת. אחרי שקברתי כמה וכמה בני
זוג החלטתי שאני לא יכולה להמשיך לקבור אהובים, אז הלכתי לקורס
לגמילת ערפדים.

בלילה שלפני זה קניתי המון בלאדי מרי וניסיתי לדמיין שזה דם,
מה שלא כל כך הצליח וסיימתי בארוחה דשנה של החתולה של השכן
שקפצה לי לחלון ממש ברגע המתאים.

בבוקר קמתי, כולי רעד וצמרורים, מסרבת להשתחל החוצה מהמיטה. לא
רוצה להיגמל!!! ובכל זאת הכרחתי את עצמי לקום, להתלבש, אפילו
לצחצח שיניים ולצאת מהבית. הבוקר היה אפלולי מעט, אבל עם נטייה
לשיפור, ובזכות מזג האוויר היפה הזה, הצלחתי לכתת רגליי עד
למקום הנורא ההוא: מוסד הגמילה.
המוסד הזה היה מוסד גמילה להמון דברים שונים, אבל בעיקר
לערפדים. היו שם כמה חדרים מרוחקים לאוכלי קטניות מכורים או
לפאנקיסטים שמכורים לאדי צבע וג'ל מהשיער שלהם. עברתי את אלה
בשקט, משתדלת לא לחשוב על דם, להעיף את המחשבות המבעבעות בי.
הצלחתי עד שנכנסתי לחדר ואז הדם שלי התחיל להתרתח.
המוני ערפדים, גדולים וקטנים, ישבו על שטיח, נושכים את שפתם
התחתונה עד זוב דם ועושים פאקינג מדיטציה! חוץ מהחיוך שזה העלה
על פני היה גם רוגז. ערפדים טיפשים. כל העניין הזה ממש ממש לא
נראה לי, והוא המשיך לא להיראות לי עד שפגשתי את אדי.

אדי היה ישראלי חביב שגר באמסטרדם ושיווק שם את התכשיטים הלא
נעימים לעין של מיכל נגרין. לי אישית תמיד היה משהו נגד האישה
הזאת בגלל שהכריחו אותי לענוד איזה פרח מסריח שהיא עיצבה על
האוזניים ומאז יש לי נטייה לשנוא פרחים מכל סוג, מין, או זן.
אוף, קטעתי את עצמי.
איפה היינו? אדי. אדי הכניס לי לראש אהבה מהי, למרות החודשים
הקצרים שידעתי שיש לנו ביחד, ולא בגלל תאוות הדם הבלתי נשלטת
שלי דווקא, אלא בגלל מועד חזרתו לאמסטרדם האדומה ירוקה ששנינו
כל כך אהבנו.

נפגשנו ביום, כדי שאני לא אעז לגעת בו, הוא ידע על הבעיה הקטנה
שלי. לאחר מכן נפגשנו בלילה, כי אהבתי אותו כל כך שהתעוורתי.
פתאום לא הייתי רעבה אלא מלאה ממנו. במידה מסוימת, הוא מילא
אותי.
אני המשכתי לסרב ללכת לערפדים אנונימיים, והיו לנו עוד שבועיים
בארץ. בשבועיים האלה החלטנו לרדת לאילת, גם כי לא היה שם חם
בצורה מחרידה באפריל, וגם כי לא היו שם אנשים בתאריך הזה.
כל יום ישבנו על התחת ליד הבריכה, ליד הים או במיטה, ובלילה
יצאנו לשתות כדי לנסר את הדחפים, את הידיעה, את הכאב.
ואז נשברתי.

ביום האחרון שלנו באילת תפסו אותי כאבי בטן עזים. יצאתי החוצה
במהירות, לפני שאדי הספיק להתעורר, ואכלתי יונה חיה עם כל הדם
והעצמות, רק כדי להרגיע את עצמי עד שהוא יטוס, שאני לא אפגע
בו.
סיימתי את הארוחה ועליתי למעלה, הוא עדיין ישן. לבשתי את מכנסי
העור המתרחבים שאני כל כך אוהבת וגופיית P.V.C חשופה מאוד
וניסיתי להעיר אותו, כי היתה לו טיסה לתפוס.
לחייו היו לבנבנות ושקועות, וצלעותיו בלטו בתוך החולצה. שפתיו
צמודות אחת לשניה, נפתחות כל פעם לשבריר שניה. חזהו העולה
ויורד. צווארו העדין. השיניים שלי.

בבוקר קמתי, כולי כאבים מלווים בסיפוק, כאב, רעדים וצמרורים.
הלכתי לי בפיג'מה ופנים נפולות לעבר מוסד הגמילה. הבוקר היה
יפה, כל כך טהור, שחשבתי שסוף העולם מתקרב. אנשים שרקו, בהו,
צפצפו. טוב, ערפדות בדרך כלל מעוררות גזלנות שכזו. השמש בהקה,
השמיים האפרוריים החלו מכחילים, מחשבותיי התנקו. בעצם, הדבר
היחיד שישב לי בראש יה המין הנפלא שהיה לי איתו, כי באיזה שהוא
מקום, איבדתי את כל מה שהרגשתי כלפיו. מצד שני, עכשיו הוא היה
בתוכי.

A friend in need is a friend indeed
A friend with weed is better
A friend with breasts and all the rest
A friend who's dressed in leather
Days dawning
Skins crawling
A pure morning