עינים דומעות, מכוסות באבק,
שפתיים קוראות לעזרה.
אוזנים שומעות את הקול שנשחק,
ולב שהולך ונקרע.

איברים חלושים מתחברים ויוצרים,
גוף שעשוי משלכת.
התקווה מתרחקת כמו עלים שנושרים,
החלום שוב עוצר לו מלכת.

רגלים כושלות, היעד רחוק,
ידים פשוטות לפנים.
ורק קולו החודר, העמוק,
נותן משמעות לחיים.

ים זיכרונות שסוחף לתוכו,
את כל היפה, היקר.
מותיר רק כאב שהורג לאיטו,
נשאר רק החושך הקר.

רגעים שחולפים משאירים צלקות,
הייאוש מחלחל בעורקיי.
ורק המילים היפות, השקטות,
מעירות אט את קול תפילותיי.