פעם אהבתי אותו.
אני זוכרת שבחופש הגדול, הוא היה בן 15 ואני בת 12, הלכתנו
ביחד, ליוויתי אותו הביתה. היה מאוחר, 24:30, ועצרנו לדבר. אני
נשענתי על הברזלים, והוא, הוא נעמד בתיאום מושלם (כמו תמיד)
מול מנורת הרחוב והירח. באותה השנייה הפנים הלבנות שלו הפכו
כחלחלות כאלה ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב עד כמה אני רוצה
לנשק אותו.
יומיים אחרי זה הוא סיפר לי שהוא הומו.
הופתעתי קשות ושאלתי אם הוא בטוח. הוא הנהנן לכן ומאותו היום
לא חזרנו לנושא הזה, מבחינתי הוא היה אותו סטרייט בלתי ניתן
להשגה שהיה לפני שבוע.
עכשיו הוא עוזב לאיזה חור נידח אלוהים יודע איפה ואני בחיים לא
אראה אותו שוב. ברגע שהוא הודיע לי בחגיגיות על תהליכי
ההיפרדות מהחור הזה, עלתה לי בראש התמונה שלו, עומד וצוחק עם
פנים כחולות.
התחלתי לבכות. לא בגלל רעיון העזיבה, ציפיתי לזה כבר מזמן, אלא
בגלל שלא נישקתי אותו.
עד היום זו נראית לי כאחת ההחמצות הגדולות בחיי.
עכשיו אני סתם מעריצה אותו, אבל גם זה עובר לאט. עכשיו, כשאני
מהרהרת ברעיון העזיבה שלו אני לא יודעת מה אני אעשה עם החיים
שלי. אני מרגישה אבודה.
ושוב, עולה בראשי תמונה: אני, כבשה קטנה שאיבדה את דרכה והוא
רועה הצאן שלי. לא, אני לא יכולה לדמיין אותו בגלימה לבנה ועם
מקל הליכה זה סותר לחלוטין את ג'ינס ה"דפוק אותי" שלו.
הוא עזב ביום ראשון, אפילו לא אמר מילה. ציפיתי שזה יכאב לי,
יצרוב, ימוטט אותי לחלוטין ויגרום לי לבכות שעות, כמו כשהוא
הודיע לי שהוא עוזב, אבל משום מה התגובות הללו לא באו, סתם
הרגשתי צביטה קטנה בלב: למה הוא לא נפרד ממני?
אין לי מושג למה הוא שונא אותי כל-כך, ואני אף פעם לא אדע מה
עשיתי שעצבן אותו כל-כך.
לפני כמה שורות אמרתי שהעובדה שלא נישקתי אותו נראית לי כאחת
ההחמצות הגדולות בחיי, אבל ההחמצה הגדולה ביותר בחיי הייתה שלא
סיפרתי לא איך אני מרגישה כלפיו, עד כמה אני שונאת אותו.
כן, כן, שנאתי אותו ואהבתי אותו ביחד. זו הייתה מרקחה מסוכנת,
בערך כמו רעל עכברים שמוכרים בסופר, זול אבל קטלני.
למה אהבתי אותו? מי יודע. הוא היה מעין מורה רוחני, הגורו שלי
אם תרצו, הוא תמיד ידע מה להגיד ומתי להקשיב והכי חשוב הוא ידע
מתי לרדת על אנשים, זו באמת הייתה האומנות הכי גדולה שלו, הוא
יכול היה לגרום למישהו לבכות, לחייך, לצחוק ולבכות שוב,
במעברים חדים שהתרחשו במשך שתי דקות.
ולמה שנאתי אותו? שוב, אין תשובה אחת, יותר נכון בליל של
תשובות ורגשות, אך הגדולה ביותר הייתה שהוא גרם לי להרגיש רגשי
נחיתות, נחיתות כזאת שגרמה לי לשנוא את עצמי, את כל הווי החיים
שלי ואת כל מי שהייתי מבפנים, השנאה אכלה אותי חיה.
כשהוא יחזור, אם הוא יחליט להתקשר ולבשר על שובו, אני אנתק את
הטלפון, או שאולי אגיד לו את כל הכתוב לעיל ואז אנתק.
אולי הוא יראה את זה כעלבון, או כמעשה אווילי של ילדה קטנה,
אבל בשבילי זו תהייה תיקון עוולה, התיקון של ההחמצה הגדולה
ביותר שלי.
הוא לעולם לא יגרום לי לבכות שוב
לעולם.