מסיבת יום ההולדת שלי התחילה כמו מסיבה רגילה... היו בירות
ומאכלים בכל הצבעים...
כולם היו כל כך מאושרים. לבשתי שמלה שחורה עם גב חשוף, וכולם
אמרו לי שהיה לי ניצוץ בעיניים- בטח שהיה לי ניצוץ, חשבתי
עליו. חיכיתי שיבוא כי רציתי להשוויץ בו, שכולם יראו איזה אוצר
אני מצאתי, שיראו את החיוך המדהים שלו ואת העיניים הכחולות
שאומרות כל כך הרבה. ידעתי שהוא יהיה כל כך נחמד וכולם יראו את
זה  ואז אימא תבוא ותגיד לי איזה מציאה מצאת וכמה שהיא גאה בי.
חיכיתי לו, ידעתי שיאחר כי הוא עבד באותו היום אז באמת שלא
הטרדתי את עצמי במחשבות של איפה הוא.

כולם באו ונשקו אותי- אני שונאת את זה, מה כבר אי אפשר ללחוץ
יד? לתת חיבוק? חייבים להדביק נשיקה? ואם כבר מנשקים שינשקו
בלי כל הרטיבות הזאת...זה פשוט מגעיל.
ודפיקה בדלת- ידעתי שזה הוא, חיכיתי לו כבר כל הערב. והוא נכנס
וחייך את החיוך שלו עם העיניים המדהימות שלו ונישקתי אותו,
כמעט נפלתי מהרגליים...הייתי כל כך מאושרת, אין לכם מושג כמה.
והכל קרה בדיוק איך שרציתי- אימא באה ואמרה לי שיש לי טעם טוב
וכל החברות שלי באו ואמרו לי מאיפה הבאתי אותו. אמרתי שמלאכים
נופלים משמיים ולא מוצאים אותם ברחוב ובאמת חשבתי ככה.

היום כשאני מסתכלת על זה אני חושבת כמה מטומטמת אני, כמה רמזים
כבר אפשר לתת לבן אדם כדי שיבין שהוא מנוצל. ותאמינו לי שהוא
נתן, כל כך הרבה. מאיפה נתחיל? הוא אחר לכל מקום שקבענו, היה
תמיד בעבודה- איזה בן אדם נמצא כמעט כל שעות היממה במשרד? היום
אני יודעת שאין כאלה, בכל אופן לא ברדיוס שלי. אבל אם חושבים
על זה, כן חשדתי-היה איזה יום אחד שהוא הגיע נורא מאוחר ומשהי
צלצלה אליו ושאלה איפה הוא אבל שיערתי שזו סתם אחת מהעבודה,
כנראה שהוא "עבד" עליה חזק, כי הוא היה המון שעות ב"משרד". לכו
תבינו, בכל החברה של ההיי- טייק וכל זה מה כבר יכולתי לחשוב.

וגם היום אחרי שנפרדנו אני לא בטוחה שהוא בגד אבל נוח לי
להאשים אותו שהוא בגד כי ככה  יש לי סיבה לשנוא אותו ולא לא
לכעוס על עצמי שנפרדתי מדבר מושלם. ואם הוא לא בגד? לא! אסור
לי לחשוב על זה, הוא בגד וזהו! אין תירוצים לאנשים שבוגדים.

אז התחלתי לספר לכם על המסיבה שלי התחילה כמו מסיבה רגילה
נכון? אז באותו יום מירב הביאה איתה ידיד שלה, אבל גם הם
איחרו. ואני הייתי בטוחה שגם הם  "עבדו" אתם יודעים...ההיי-
טייק וכל זה, מה כבר אפשר לחשוב- אז לא שאלתי למה הם איחרו
פשוט קרצתי לה והיא חייכה. והוא באמת היה נחמד- הידיד שלה.
קראו לו חן או משהו כזה, אבל אני הייתי תפוסה- אתם זוכרים
ה"מלאך" כן, עוד היינו אז ביחד. אבל עד שהחבר שלי בא אני וחן
דיברנו והוא באמת היה נחמד ואחר כך הלכתי למירב וצבטתי אותה
כדי להגיד לה שהיא דפוקה. יש לה כאלה ידידים וכבר שנתיים אין
לה חבר קבוע- מטומטמת, אני אומרת לכם.

אז אחרי שנפרדנו שאלתי את מירב על חן והיא אמרה שלא יקרה משהו
ביניהם ואמרתי לה שהיא פריירית והתחלתי לבנות את תוכנית
הכבישה. אני לקחתי אותו ובאמת היה מגניב הוא היה חכם וחמוד
ואינטלגנט (שלא תגידו שאני לא מחפשת משהו איכותי) ואחרי איזה
חודשים שאלתי אותו אם הוא חושב שנוכל להתקרב ואז הוא הסתכל עלי
במן מבט המום כזה- היה לי כל כך לא נעים, מה כבר ביקשתי? ואז
הוא התחיל לגמגם ולא בדיוק הבנתי מה הוא אמר אבל חשבתי אתם
יודעים אדם ביישן. ואז פתאום נשמע צלצול מהפעמון המרגיז של
הדלת, חן קם כשהוא עדיין מחייך אלי חיוך נבוך ופותח את הדלת,
בחדר השני נשמע שלום חייכני ונשיקה (צרפתית) והתעלפות (שלי
כמובן כי רק בנות מתעלפות, לא?)

ואני חשבתי שהחבר שלי בגד בי עם ההיא מהמשרד שלו...