ארז, ילד חדש בשכבה שלנו. הוא פה רק כמה חודשים.
וכשהוא בא, כל הבנות נדלקו עליו, והבנים חיפשו אותו למשחקי
הכדורסל,
הוא היה אלמוני, גובה ושחרחר.
ולמרות שכולם רצו להיות בסביבה שלו, הוא התעלם. לא היה סנוב,
פשוט דחה כל הצעה בנימוס.
תמיד היה רק מחייך את החיוך שלו, חיוך שובר לבבות.
ארז ואח שלו, דורון, ישבו בסלון.
"אז מחר תזמין אותה לצאת?" שאל דורון.
"כנראה." ענה.
"ואתה חושב שהיא תסכים?" שאל.
"אני יודעת שהיא תסכים, היא שמה עלי עין כבר מזמן..."
"כמו כולן, כמו תמיד."
"אבל הפעם, לא יהיו טעויות." אמר ארז, והוא ודורון חשפו את
החיוכים המדהימים שלהם.
ויום מחרת ארז הזמין את שני לצאת איתו. היא הסכימה מיד, ניסתה
להשוות לעצמה מראה שליו, אך ההתרגשות ניכרת בפניה.
קבעו בעשר. (

)

כבר בשבע, שני התחילה להתארגן. התקלחה סידרה את השיער, החליפה
את הבגדים כעשור פעמים.
לבסוף לקראת עשר, התפשרה על שמלה שחורה ארוכה.
דפיקה בדלת.
אמא שלה פותחת.
"שלום." הוא אומר ומחייך.
אמא שלה, כבר התאהבה בו.
"ביי אמא, אני אחזור יותר מאוחר."
"ביי, תהנו."
"אז מה קורה?" שאל אותה.
"בסדר, לאן נלך?" שאלה.
"הפתעה." אמר לה, והיא הלכה אחריו, מרגישה בטוחה.
הוא לקח אותה לטיילת. התיישבו על הדשא. רוח הקיץ החמימה מכה
בהם, הכל שומם, רק רחש הגלים המתנפצים בחוף, נשמע.
"את יודעת, אני חושבת שאת מאוד מוצאת חן בעיניי." שבר את
השתיקה.
"אני כבר מזמן, התאהבתי בך לגמרי. כשהצאת לי לצאת הרגשתי שאני
חולמת." היא אמרה.
והוא נישק אותה.
"בואי." אמר, קם מהדשא, והשיט לה את ידו.
היא קמה, הלכה אחריו.
לקח אותה לצריף על החוף.
הם נכנסו, עלי ורדים מפוזרים בכל פינה, מיטה מוצעת בסדינים
לבנים וחלקים. אור נרות רומנטי.
"תשכבי," הוא פקד עליה.
והיא שכבה.
שכב לידה.
חיבק אותה, נישק אותה. לא הרפה ממנה.
היא נסתה להחלץ מידיו, הוא לא נתן. ואז עבר לכוח.
היא ניסתה להתנגד לו. ואז הבינה שאין לה סיכוי - ויתרה.
ואז הוא נרגע.
"אמרתי לך שאני אוהב אותך, נכון? את רק צריכה לסמוך עלי. אני
לא אעשה לך שום דבר רע."
הוא קרע את הסדין, קשר את ידיה, ואת רגליה. וחסם את פיה.
היא שוב ניסתה להלחם בו. זה עצבן אותו. הוא לא יכל יותר. הכה
בה, בעט בה.
כשהיא חזרה לעצמה, כבר היבנה שאין צורך להלחם בו.
הוא הוציא סכין מכיס מכנסיו.
מעביר אותה על בטנה, על צווארה, היא לחוצה.
"את אוהבת אותי?" הוא שאל.
היא הנהנה בראשה לחיוב.
"את לא, את לא סומכת עלי, מגיע לך עונש, נכון?"
היא נענעה את ראשה לשלילה.
"אני אומר שמגיע לך אז מגיע לך, כלבה!" אמר, ופצע אותה עם
הסכין.
עיניה כבר יבשו, לא יכלה לבכות עוד.
"תמותי." הוא אמר.
ורצח אותה.

מידי שנה היה עובר בית ספר, מוצא קורבן, והורג אותו. כמו שהרגו
את חברה שלו, שהוא אהב.
והפעם הקורבן היה מיוחד, הוא כמעט התאהב בה, לא רצה לפגוע בה,
הפעם לא חתך את הגופה והתעלל בה, רק תקע את הסכין החדה בה.

"רק חבל שהיא מתה בתולה" מלמל לעצמו, ואז ברח, לחפש קורבן חדש.

תגיד לי, אתה יודע כשיורד גשם והחלון במלא בטיפות? אז רק תגיד,
מי הרשה לך להפוך את הפנים שלי לכאלה?
מה חשבת לעצמך כשכישפת אותי, עד שהלכתי אחריך כמו נחש שרוקד
לצלילי החליל?
ומי הרשה לך, לנשק אותי, לשכב לידי, ואז... לעשות את מה שעשית.