הם הבטיחו שבבוקר כבר הכל יהיה מכוסה בלבן, בשכבה עבה של שלג
צחור . שנתעורר, ניגש לחלון ונחייך. כולם דיברו על השלג. כולם
חיכו לו, ועומר ציפה לו יותר מכולם.

הסיפור הזה מתחיל בערך שבועיים לפני כן. כולם היו קבורים
בספריה, בגלל איזה עבודה בתנ"ך או מבחן בהיסטוריה, או במקרה של
עומר, בגלל ספר צילומים של יובל גליק שסיפרו לו עליו. הספר היה
מונח על מדף בקצה הספרייה, באזור של ה'שונות'. עומר השתרע על
אחת הספות ועבר על הספר עד שהיה בטוח שלא פספס אף תמונה. לאחר
מכן החזיר את הספר למדף המאובק. דרך החריץ שבין ספרי האנגלית
לבין המדף התנ"כי הבחין בסיוון. היא עסקה בכתיבה, ושערה גלש
לאורך משענת הכיסא. הוא אהב מאוד את שיערה. בהיר, חצי חלק וחצי
מתולתל. בכלל, עומר חשב ששיער הוא אחד הדברים הכי יפים והכי
מושכים, ושלה היה בדיוק כזה.
אבל לא רק את השיער שלה הוא אהב. היא היתה יפה. שעות הוא היה
מתבונן בה אם רק היה יכול. וכמה שהביט, לא מצא ולו פגם אחד,
ורק התאהב בה יותר ויותר. העיניים שלה היו מבריקות בברק מיוחד,
ברק של שמחה, ברק של תמימות.

סיוון קמה והלכה, ועומר נשאר לעמוד עוד מספר שניות, בוהה
באוויר דרך הרווח שבין הספרים, ואחר כך חזר לשבת. היה לו קצת
עצוב, כי הוא ידע שבחיים הוא לא יתחיל איתה, הוא לא מהטיפוס של
המתחילים. הוא לקח ספר מחזור די ישן, שהיה על אותו מדף של ספר
הצילום. היתה שם תמונה שחור-לבן של חבורה, יושבים ומתחבקים על
רקע כרזת ענק של "איירון מיידן". -זה כל מה שנשאר מהם-, הוא
חשב. תמונה שחור-לבן עם כרזה של "איירון מיידן" ברקע.

התמונה הזאת לא יצאה לא מהראש, וכנראה זה מה שגרם לא להחליט
שדי, שהוא חייב להתחיל לעשות משהו בשביל החלומות שלו, וכמובן
שהדבר היחיד שהוא חשב עליו באותו רגע זה סיוון. זה לא שהוא לא
החליט את זה איזה שבע פעמים לפני, אבל הפעם זה היה שונה. כנראה
הקטע של התמונה ממש עבד, או שזה סתם בגלל השלג שהבטיחו באותו
שבוע, השלג שאמור לרדת כשהוא ידבר איתה.

וכבר ביום שלפני כולם דיברו על השלג, והלכו לישון כשהם בטוחים
שבבוקר הכל כבר יהיה מכוסה בלבן. כשם קמו, הם רצו לחלון,
התאכזבו, קיללו את דני רופ והתחילו להתכונן לביה"ס. הכי מבואס
היה עומר, שחיכה לשלג יותר מכולם.

בביה"ס כולם סחבו את היום וחיכו כבר ללכת הביתה. הם ידעו שאם
בלילה לא ירד שלג, אז כנראה גם לא ירד. גם עומר ידע, וגם
אלוהים, שבאותו רגע החליט שהוא פשוט לא יכול לעשות לו את זה,
והחל להוריד שלג.
זה לא היה שלג כבד, אבל הוא היה מספיק כדי להחזיר לכולם את
החיוך, ואת התקווה לעומר. הוא ידע שהשלג לא ימשך זמן רב. עשרים
דקות, אולי חצי שעה. חצי שעה של שלג. חצי שעה של שלג, בה הוא
אמור ללכת לדבר עם סיוון. הוא ראה אותה בחוץ ויצא אליה. בשלג
היא היתה אפילו יפה יותר.

השלג באמת הפסיק לרדת אחרי חצי שעה, אבל בלילה הוא חזר לרדת,
ולא חדל יומיים רצופים.