היא שכבה בודדה,הציתה עוד סיגריה ועוד שיר של ה"דורס" התנגן
ברקע. הוא שוב פעם לא מצלצל והכול נראה סתמי ועצוב.
היא שוב מהרהרת בכל הקלישאות, מה זאת בעצם אהבה. למה הם בעצם
נקראים חברים אם הם בקושי מדברים או פחות מזה נפגשים.
היא יודעת שהיא אוהבת אותו רק בגלל כל העצב והשמחה המעורבים
שהוא גורם לה.
היא כבר מתחילה לחשוב שעדיף אם לא הייתה לה אהבה. אבל היא
יודעת שזה שטויות.
רק היום היא דברה על זה עם הידיד הכי טוב שלה, בעצם היחיד. אף
פעם לא הייתה לו אהבה והוא במצב הרבה יותר גרוע משלה. או אולי
לא.
האדישות שלו משגעת אותה.
היא יודעת שהוא ואהב אותה אבל לא מבינה למה הוא לא יוזם
פגישות.
הכול עובר לידו ולא ממש נכנס, הוא כמעט לא מראה רגשות. הוא
יותר מחובר למחשב הזה ולא לבני אדם חיים נושמים.
ועוברות הדקות והוא לא מצלצל.
הקשר הזה הוא בסך הכול תלות גדולה שלה בו ולא יותר.
כל ההחלטות, החישובים והתכנונים הם רק ניסיון להגן על ליבה
הפגוע מאכזבות וניסיון להשיג קצת יותר ממה שהיא מקבלת.
היא שוכבת בודדה, עזובה, עצובה ומחכה.
היא תמשיך לחכות ולא תרדם עד שהטלפון הארור יצלצל ואז הם ידברו
שתי דקות והיא תרגיש עוד יותר ריקה.