היום נקרע לי המיתר,
אותו אחד שמשמש לי סכר אסואן.
נוזל דחוק, צמיג וקר
ממלא אותי וסוחב - אני יודע לאן.
המופע חייב להמשיך ולצעוד,
הצופה היחיד חודר עם משקפת.
הוא רוצה קצת ריגוש, הוא רוצה עוד ועוד,
עדשות הקרות כבר פלשו לקרקפת!
אבל המיתר עליו עמד ההיכל -
נקרע. ויחד אתו הושתק הסולו של חיי.
קשרנו אותו מחדש כמו ערסל,
והגזרים לא הפסיקו לצחוק בפניי.
איפה? איפה הפאגניני שלי,
שכישורו היה עוד יכול להצליח
היכן שהרגש נכשל.
הוא מת, הוא נפל,
ואין בעלת אוב שתקים אותו לתחייה.
ורד דוקר, מהזר שקבלת, בתור שושנה בוכיה,
הלכי והשליכי על המצבה
של המאסטרו. סוף המופע.
הסכר נפרץ. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.