17.10.1998                                                  
    יום שבת, 8:30 בערב      

אני יתחיל בזה שאני מאוד אוהב אותך, קודם כל, וגם בזה שאני
מצטער קצת על כתב היד שלי אם הוא לא יהיה הכי ברור (אני כותב
על מזרון),
אה.. וגם על זה שאני לא יכול לכתוב לך הרבה בגלל מצוקת הדפים
ששוררת כאן.

אני יושב עכשיו עם אלדד בצוללת (כך קוראים לחדרי השינה בגלל
הצורה שלהם) ופתאום נתקפנו בדיכאון עמוק, במיוחד כשמתנגן עכשיו
בטייפ "The show must go on", וואו כמה זמן לא כתבתי באנגלית!
עוד משהו להתגעגע אליו (אני כל-כך מתגעגע אליך ואוהב אותך).
נמאס לי כבר לחיות ככה ואני כבר מת (חחח...) לצאת לחופשה- בלי
מארבים, בלי להיות כלוא בתוך חדר ביטחון, בלי הקפצות תרגול או
אמת בלילה, בלי שמירות (שאמנם עוברות מהר אבל הלב יורד באותה
המהירות), בלי פצצות, טילים, צרחות בקשר.
בלי עולם סוריאליסטי.
אנשים עושים דברים בקור רוח מדהים (וחלקם נהיו כבר אפאטיים
לגמרי, לדעתי הם פשוט מפחדים יותר מהאחרים).
כוס אמק, אפשר למות כאן בכל כך הרבה דרכים, וזה בלי להזכיר את
השיירות, ההתראות על חטיפות, הבית שאת האורות הדלוקים שלו
רואים מכאן אבל הוא כל כך רחוק..
להסתכל על האור מתוך החושך שכאן, הופך את האור להרבה יותר
יקר.

מה שלא יכלתי לספר לך בטלפון זה שהתפוצץ עלינו מטען.
כן, כזה שכותבים על הרוגים ממנו למחרת בעיתון.
יואב וכאמל הגשש בסדר, הם הלכו ראשונים, הם בסדר..

את המכתב הזה אני כותב לך אבל את לא תקראי אותו.
אפילו לא את.
את שבוגרת בנפשה ורוצה לדעת הכל, זה מעל ליכולת שלך לקלוט את
זה.
אני מנסה להסתכל על הטוב- הנופים המדהימים, הגאווה לחזור
ממארב,
הדמעות בעיניים או הרטט בלב כשדורכים בחזרה על האדמה בארץ..

תראי, ביקשת ממני לכתוב לך מכתב, רצית משהו אישי ותראי אותי,
בוכה לך כמו ילד בן 4.
זה מה יצא..אני אשתדל לכתוב לך עוד (ברגעים שהשפיות גואה)

                                               אוהב כל-כך
                                               ניר

(המכתב נכתב בבופור,
הוא מעולם לא נשלח)