[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








משום מה אני כרגע ברצף של לפרסם...
סתם!
בלי סיבה!
יצירה ראשונה...שנייה...ואין רעיונות...אז אני מפרסם דברים
חסרי טעם ופשר, יעני יצירות מגירה, והנה, עכשיו גם נחמתי את
עצמי, ממש קינדר.
הבטחתי לעצמי לא להשתעבד לזה מחדש, אז אני לא אעשה את זה, ולא
אמשיך לקטר על המצב בארץ, אולי מתישהו, אבל לא לפני שיהיה לי
משהו חלופי להציע, וגם כשיהיה ייקח לי המון זמן, כי הצבתי כמה
וכמה מחסומים אחרי הפעם האחרונה.
ותראו מה קורה כשרושמים עם פלסטר על האצבע.
המכתב הזה מזכיר לי שפעם עוד היו לי כמה עקרונות, ותזות,
וכאלה...פעם.
השאלה היא אם בשלב מסוים יעסבור לי הצורך המגאלומני הזה להסתכל
כל הזמן בדפיוצר שלי, ולעדכן, כי אני הרי מוסיף דברים ממש
מפגרים וחסרי טעם.
זהו
עכשיו גם מזה נגמלתי, עכשיו אני אתרחק מהבמה, עד שיהיה לי משהו
יותר חשוב ופחות בנאלי ושגרתי להגיד.

30.03.01
עבור: משרד החינוך
מאת: שחר שטרן
העתק: מנהל תיכון שש שנתי קריית שרת- חולון, מר ישראל כץ    
מחנך כיתה י- 7, תיכון שש שנתי קריית שרת- חולון, מר משה בללי

נושא:                      הפרדוקס הפנימי במערכת החינוך
הישראלית


שלום,
לפני מספר ימים, במהלך שיעור חינוך, צצה במוחי שאלה.
תחילה אציג את הבעיה, ולאחר מכן את השאלה שהתעוררה:
כאשר ילד בן 6 עולה לכיתה א', בפעם הראשונה בחייו הוא נתקל
במערכת החינוך הישראלית במלואה כמערכת לימודית-חינוכית, אולם,
מסיבה כלשהי, אשר תהיה חיונית לאחר מכן, אך לא כעת, אביו של
הילד, רוצח את אמו במהלך החודש השלישי ללימודיו של הילד בכיתה
א', כמובן שישנן שתי אפשרויות:
הראשונה, לפיה תספר המחנכת לילד על רצח אמו ע"י אביו,
בהדרגתיות, כמובן,
השנייה, לפיה תסתיר המחנכת את דבר הרצח מהילד עד שלב מסוים בו
תרגיש שהילד מוכן, כאשר מובן וידוע שבד"כ האפשרות הראשונה היא
השכיחה.
כאשר יגיע הילד לכיתה ג, ישמע שדודו, אשר לקח אותו תחת השגחתו,
לאחר כניסת אביו לכלא, מצא עצמו ללא תעסוקה, עקב המצב הקשה
בארץ.
הילד ימשיך ויגדל, עד אשר יגיע לכיתה ט, בכיתה זו, כידוע, מגיע
גיל ההתבגרות לשלב קריטי ובמוחו של הילד תצוץ השאלה- מדוע?
מדוע מדינתי במצב הנתון?
מדוע דודי מובטל?
מדוע אבי רצח את אמי?
מדוע הכנסת מחוקקת חוקים לשחרור מוקדם של אסירים?
מדוע מצופה ממני, כנער, לעשות כל שביכולתי כדי לתקן מצב, אשר
בית הנבחרים של מדינתי נראה כמתאמץ לדרדרו יותר?
שאלות כגון אלו, מתברר, צצות במוחם של ילדים רבים, אולם, למרבה
הפלא, הן פגות תוך זמן מה והופכות לחסרות משמעות, נשאלת השאלה-
מדוע?
בשלב זה מתחלק הנוער הישראלי ל-3 קבוצות עיקריות:
1.  הקבוצה שבחרה בהדחקת המצב, או באי- ראייתו,  כתוצאה מחוסר
בכלים עמם יוכלו להתמודד עם המצב, או שמא כתוצאה מהנוחות
הטמונה באופטימיות המעוותת.
2.  הקבוצה שאינה רוצה להתעלם מהמציאות הקשה במדינה, אולם
כתוצאה מחוסר בכלים, וכתוצאה משאלות רבות, הנשארות ללא מענה,
מוצאת עצמה על סף אבדון, אשר ממנו רוב האנשים נופלים.
3.  קבוצה זו היא קבוצת אנשים אשר הבינו את חומרת המצב
ומסוגלים להתמודד עמו, אולם קבוצה זו היא קבוצה מאוד מיוחדת,
מפני שקבוצה זו הופכת לקבוצה רדומה- קבוצה הרואה את המציאות,
מתמודדת עמה, אך לא יודעת כיצד לשנותה, קבוצה זו היא קבוצה
הזקוקה למתג הפעלה, מתג זה הוא מקרה מסוים אשר מעיר את חבריה
וגורם להם למצוא ייעוד, אולם לא פתרון, ולכן ייעוד זה הוא
זמני, אך חשוב.
וכעת, לאחר שהלכנו סחור-סחור סביב הבעיה, הבה נגע בה-
מדוע רוב מערכת החינוך בישראל, וכמוה רוב הציבור בישראל בוחר
להתעלם מהמציאות, מערכת החינוך, או לפחות נציגיה (מורים) אינה
יודעת את התשובות, אך במקום לומר "איננו יודעים את התשובות",
מסנוורת מערכת החינוך את התלמידים, וכאשר מתעוררים התלמידים
(או לפחות חלקם) הם מוצאים עצמם מול מציאות עגומה אשר אין להם
כלים להתמודד עמה (ובעקבות כך מוצאים עצמם באחת מ- 3 הקבוצות
שנזכרו לעיל),
לדעתי, עצם ההכרה במצב העגום היא- היא שתוביל לפתרון הבעיה.
נפש האדם היא נכסו החשוב ביותר, וכמו כן, נכסו החזק והחסין
ביותר, ההוכחה הטובה ביותר לכך היא השואה, אשר הוכיחה לאנשים
את חוסנה של נפשם- אך מובן שאינני משווה בין השואה לבין מצבנו
היום.
בארה"ב ישנו בממוצע רצח המוני ע"י בני נוער אחת לשנתיים, נתון
עצוב, אך עובדתי, נתון עצוב נוסף, קשור דווקא לארצנו, בארצנו,
כפי שאני רואה אותה כרגע, יתבצע רצח פוליטי פעם בעשור, כבר
היום קמים קולות בבתי הספר (ע"י תלמידים, כמובן) שעל פיהם יש
לבטל את יום הזיכרון ליצחק רבין, מפני שהרעיון שיש לשמר את
הדמוקרטיה הובהר, ויום הזיכרון הפך ליום נדוש ומובן מאליו,
כפי שאני רואה את המצב כיום, אנשים רואים מצב עגום ונמצאים
באחד משני מצבים: הדחקה והתעלמות מול ראייה וחוסר מעש, גישה
מוזרה קמעה מחד גיסא, אך מאידך גיסא, גישה מובנת ואולי אף
מוצדקת.
כמו כן,הייתי רוצה להוסיף שתי נקודות אחרונות:
שוב, כפי שאני רואה את מצבה של מדינתנו, כך אני רואה שני
גורמים עיקריים לכך שאין שינוי וישנה רק החמרה,
הגורם הראשון הוזכר קודם לכן, והוא, כמובן, הפחד מהבטה למציאות
בנבכיה העמוקים- שמסבירים מדוע היא כזו, והתמודדות עם
התוצאות.
הגורם השני, הוא- מה שכינה רבין באחד מנאומיו בשם גישת ה"יהיה
טוב"- גישה זו היא אולי אחת מהסיבות להיווצרותו של הגורם
הראשון שהוזכר לעיל- גישה שטוענת ש-"המצב יסתדר מעצמו-אל לנו
להתערב- אנו עלולים להיפגע- המצב יסתדר, איננו יודעים כיצד,
איננו יודעים למה ומתי- אך אנו יודעים שהמצב יסתדר ולכן לא
ננסה לתרום ולו מעט לשיפורו, הרי ידוע ומובן ששיפורו של המצב
מובטח גם בלי עזרתנו", כך נוצר מצב של אנשים רבים היושבים מהצד
וצופים במדינתם חרבה מול עיניהם ולא עושים דבר כתוצאה מידיעה
שנוצרה ע"י תפיסה מעוותת של המציאות, ועל פיה- המצב יסתדר
מעצמו ואל לנו, לאנשים שאמורים לשנותו לעשות דבר וחצי דבר כדי
לשנותו, גישה זו דומה לגישתם של אנשים העומדים על סף מותם, ויש
ביכולתם להאריך את חייהם, אל אין הם לוקחים את הגלולה- הם
סומכים על כוח עליון כלשהו אשר יאריך את חייהם בעוד הם עומדים
מהצד ומתבוננים בנעשה- אך אין הם מבינים שהכוח העליון לו הם
מצפים הוא הם עצמם.
הגורם השלישי והאחרון, הקשור גם הוא לשני קודמיו קשר הדוק, הוא
החוסר באידיאלים שלפיהם יוכלו ה"רפורמיסטים" שבינינו לבצע את
השינוי- מהם האידיאלים שעליהם אני מדבר?
אם היינו מעמידים עצמנו מול מעצמה כמו ארה"ב ואומרים "זוהי
שאיפתנו" (צי חזק, כוח מלחמתי, כלכלה יציבה וכו')
ולאחר מכן מעמידים עצמנו מול צרפת ושאר מדינות העולם ובכך
מציבים לעצמנו אידיאלים- אך שוב, דרוש הסבר לטענה: אנו,
כמדינה, כמו כל בני האדם, חייבים לשאוף להגיע למקום כלשהו, בין
אם ברור לנו שהסיכוי קלוש ובין אם ידוע שסיכויינו טובים- ולכן,
ניקח את התכונות האידיאליות, מבחינתנו, מכל מדינה ומדינה
בעולם, נקבצן יחדיו ונקבל את המדינה האידיאלית שכמוה היינו
רוצים להיות, ניתן לומר, כדי לפשט זאת, שאנו ממציאים אידיאלים
שעל פיהם נלך, אך אנו מוכיחים שהם ניתנים ליישום- אך כל זאת
בידיעה ברורה ביותר שלא נגיע אליהם לעולם, ולכן נשאלת השאלה-
מדוע אם כן עלינו להציב אידיאלים שאליהם לא נגיע?
והתשובה היא ברורה מעליה, אך בו בזמן טעונת סתירות רבות- מדוע
לו לאדם לשאוף לשלמות כאשר הוא יודע שלעולם לא יגיע אליה, ואם
כן יגיע אליה, או- אז יאבד עצמו לדעת (לאו דווקא במשמעותו
הרגילה של הביטוי), מפני שהשאיפה לשלמות היא זו שדוחפת את האדם
קדימה בחייו, ואם אין זו השאיפה לשלמות, זוהי שאיפה אחרת, אך
עצם השאיפה היא שמניעה את האדם- מצב זה הוא כמו האיזון העדין
בין טוב לרוע בעולמנו:
כאשר ישנו מצב של רוע טהור בעולם, לאדם לא יהיה על מה לבסס את
שאיפתו לטוב- מפני שלא קיים  טוב בעולם
כאשר ישנו מצב של טוב טהור בעולם, האדם לא יידע להעריך מהו
טוב, מפני שהאדם מגדיר את הטוב ע"פ הרוע שכרוך בהשגתו
וכאשר ישנו איזון- האדם מודע לרוע ובד בבד מודע לטוב וכך מושג
איזון עדין ביותר.
לסיכום, לאחר שהצגתי בפניכם את שאלתי ואף את תמונת המצב כפי
שהיא מצטיירת בעיניי וכעת, כל שנשאר לי לעשות מלבד השלכת
המציאות בפניהם של התלמידים, הוא לצפות לתשובתכם,
אל כמו כן נקודה אחת שבטוחני שתהווה מכשול בתשובתכם-
לאחר קריאת מכתב זה, או אולי לפני קריאתו אני אקוטלג תחת
קטגוריית "ילדים בני 15- גיל ההתבגרות",
נסו שלא לשפוט את הכתוב במכתב על סמך קטגוריה זו., ועל אף
שהמכתב נכתב בנימה פסימית, ברורה לי העובדה שהמצב אינו כה גרוע
כפי שהוא מצויר במכתב, וישנם דברים רבים וטובים בארצנו, אך
הסיבה שהמכתב נכתב בנימה פסימית היא מכיוון שמטרתו היא לקבל
תשובות, וכנער החי במדינתו, ברורים לי לחלוטין כל צדדיה היפים
של מדינתנו, אל מכיוון שמתארים אותם בפניי יום וליל כדי לנסות
ולהתחמק ממתן תשובה לשאלה האמיתית והקונקרטית.
ואשר לשאלה שוודאי צצה במוחכם-" הכל טוב ויפה בהצגת הבעיה- אך
האם יש לו פתרון?"
ובכן, פתרון אפקטיבי מלא, לא אוכל לתת, מכיוון שלצערי (או שמא
לשמחתי?) אינני בעמדת מנהיגות במדינה:
הפתרון החלקי כולל בין היתר, התרכזות של מדינתו במדיניות
הפנים, אך ללא הזנחה של מדיניות החוץ, עד אשר ישתקם המצב
החברתי-כלכלי בארצנו, כמו כן, יש לשנות את המצב בכנסת כפי שהוא
היום, ובו, אין אנו עדים למעשיהם של חברי הכנסת למען מדינתו,
כי אם להתנצחויות פוליטיות מבישות ולהעברת חוקים אשר, כפי
הנראה, טובת האזרח לא נמצאת בראש מעייניו של מחוקקם, ישנן עוד
עצות כהנה וכהנה. אך זו לא מטרתו של מכתב זה.

בתודה ובציפייה לתשובה
שחר שטרן,
תלמיד כיתה י, תיכון שש שנתי קריית שרת, חולון







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המורה של דמבו
טוענת שהוא לא
כל כך מרוכז
בכיתה בזמן
האחרון.

מחדד הלשון


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/2/02 22:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יולי פנדרגון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה