אני רוצה להפסיק לחשוב עלייך אבל אני נכשלת במשימה, אני חושבת
על זה במונחים צבאיים, באתי, רציתי, כבשתי, הלכתי או ליתר דיוק
עזבתי ואני זוכרת שהייתה סיבה טובה לעזיבה שלי, אני פשוט לא
מסוגלת להזכר בה כרגע כי בסוף כל קטע כזה אחרי שכל המשיכה
דועכת ורק שביב קטן ממנה נשאר זוכרים רק את הטוב ולא את
התסביכים שגרמת לי, ואת כל החרא שאכלתי בגללך כבר שכחתי.
וזה התחיל די טוב ואף פעם לא הייתי מסוגלת להאמין שמכזו פגישה
חסרת חשיבות יצא משהו כזה שיגרום לי למחשבות בלתי פוסקות.
ואחרי כל זה באו עוד מחשבות בסגנון "מה היה קורה אם..."
אבל מה אני יכולה לעשות חוץ מלהתעלם מקיומך המעיק על פני הכוכב
הזה, ביבשת הזו, בארץ הזו, בעיר הזו, טוב נו אז אני לא יכולה,
אבל לפחות לאחל לך חיים טובים והתבגרות דחופה אני יכולה לאחל
הרי אני כזה בנאדם נחמד ומתחשב או שלא, או שאני סתם אנוכית
ואולי לא.
כי אתה יצאת לי מהלב, אני לא חושבת שהיית שם בכלל, המקום
היחידי בו היית אצלי זה התחתונים, וגם זה לא היה ממש רציני כי
אתה לא היית רציני וגם אני לא הייתי רצינית ורק עכשיו אני
קולטת שאני לא בנויה לרצינות עד כמה שהייתי רוצה להיות בנויה
לכך.

שורה תחתונה אין לי חרטות ואני מאחלת לך כל טוב, באמת, כי זה
אולי מה שאף פעם לא איחלו לך.