ביום השואה הלכתי עם היטלר לטייל ברחוב. היטלר ניסה להסביר לי
למה הוא הילד הכי מסכן בשכונה. הוא אמר לי שאבא שלו מכה אותו
עם חגורה, אחרי שאימא שלו הולכת לישון. כשהוא סיפר לי את זה
הוא כל הזמן הסתכל לי בעיניים, ועיוות את הפה שלו, כך שהפה שלו
תמיד יהיה מוטה שמאלה ויבצבצו ממנו שלוש שיניים .זה הפחיד אותי
קצת, אבל ברגע מסוים הוא ראה שאני לא מקשיב ושאני לא מאמין לו
אז הוא התחיל לבכות. כלומר הוא ניסה לבכות, אבל במקום זאת יצאו
לו רק שלוש דמעות, וגם זה בקושי רב ואחרי הרבה מצמוצי עפעפיים.
היטלר הוא מסוג הילדים שיעשה הכל כדי לשכנע אנשים, אבל אותי
הוא לא הצליח לשכנע. אני עדיין חושב שהוא פושטק, פושטק מהסוג
הזה שגונב מסטיקים מהמכולת.

אני שונא את הפושטקים האלה. פעם, אחד מהם ישב מאחורי בכיתה.
הוא לעס מסטיק, עשה ממנו בלון, פוצץ אותו, ואז לעס אותו שוב,
הוציא אותו מהפה, מתח אותו, גלגל אותו לכדור וזרק לי לשיער.
אני התעצבנתי מאוד, אבל לא עשיתי דבר. (חוץ מלגזור לעצמי את
השיער) פחדתי אפילו לסובב את הראש לכיוונו לא רציתי שהוא יזרוק
עלי כיסא או את האולר שלו. אולי אתם חושבים שאני פחדן אבל מי
אני שאתעסק עם אחד מהחברים של היטלר, הפושטקים. אתם לא מכירים
אותם, רובם לומדים עכשיו בכיתה ו' המקבילה, לא בכיתה שלי. יש
להם כבר זיפים של שפם. ואף מורה חוץ מנחמה לא מצליחה להשתלט
עליהם. רוב הזמן הם משחקים כדורגל במגרש. הם מתלהבים כאלה,
כולם רוצים להיות הקפטנים עם הסרט השחור. הם לא מבינים שקפטן
זה לא תפקיד לנבחרת שלמה.

שאני יוצא להפסקה  אני מתיישב על הטריבונות ליד המגרש וצופה
בהם מרחוק, כדי לא להפריע להם למרחב מחייה. זה משעמם אבל אין
לי דברים אחרים לעשות. הייתה פעם אחת שהם נתנו לי לשחק איתם.
הם שמו אותי בשער, ובעטו לי "טילים". אחרי חמש בעיטות כבר
רציתי לצאת. נשענתי על הקורה ואמרתי להם "די, נמאס לי" אבל הם
לא הרשו לי לצאת מהשער. ניסיתי להתעלם מכל הכדורים שעברו לידי.
מכל הכדורים שפגעו בי היה לי קשה להתעלם אבל ניסיתי. במקום
לחשוב מה יקרה אם הכדור יפגע לי בראש חשבתי על דברים אחרים.
חשבתי על הבית שלי ברמת גן ואיך שפוצצו אותו במלחמת המפרץ,
חשבתי על גלידה בטעם וניל, חשבתי שעדיף לי להתאבד בקפיצה
מהבניין של המנהלת לפני שהפושטקים יצליחו להרוג אותי. למזלי
באמצע שחשבתי איך נורית השמנה תראה בביקיני סגול, צלצל הצלצול
הצורם וכל הפושטקים נכנסו לכיתה. חוץ מהיטלר, הוא מיוחד, לפני
שהוא נכנס לכיתה הוא מעיף עליי חול וצוחק, צחוק מרושע כזה,
צחוק של כאלו שחושבים שהם שולטים על כולם, על כל העולם. כך הוא
גם עשה ביום השואה, אבל אז זה היה בסדר כי שיחקנו בארגז החול
בגן המשחקים. אפילו אני  זרקתי עליו חול וצחקתי. הוא ניקה את
החול מהעיניים ומהשפם הקצר שלו והתחיל לצעוק כל מיני משפטים
קצרים. הוא אפילו צעק כמה משפטים שאימא שלו מוזכרת בהם. לא
הבנתי את זה, אבל זה בטח לא היה כל כך חשוב.  

באותו יום איחרנו לבית הספר כי היטלר העדיף לטייל ולשחק בארגז
החול. אני רציתי ללכת לבית הספר. הזכרתי את זה כל הזמן להיטלר
אבל הוא לא הקשיב לי. הגענו בערך בתשע .
שנכנסנו בשער הפושטקים התחילו לדבר עם היטלר, אני הרגשתי לא
שייך אז הלכתי למזכירות כדי שהמזכירה תרשום לי פתק איחור. הפעם
אמרתי לה שאיחרתי בגלל שדודה שלי מתה, והיא האמינה.  יש לי מזל
שלא השתמשתי עוד הפעם בתירוץ הישן. הרבה פעמים אמרתי לה "הלכתי
לחפש את סבתא בנתניה. יש לה אלצהיימר אז היא מאבדת את עצמה
לפעמים." התירוץ הזה עבד כבר שלוש פעמים, הוא בטח לא היה עובד
פעם רביעית.
אחרי שיצאתי מהמזכירות ניגשתי לכיתה. היה שעור מעניין על
מצולעים ישרי זווית. בסוף השיעור המורה ניגשה אלי ואמרה לי לא
לאחר יותר, הנהנתי בראשי לאות הסכמה ויצאתי מהכיתה. פתאום רץ
אלי יוסי הוא אמר לי שהפושטקים מתכננים מתקפה. מהר עלינו שנינו
על גג המקלט שבולט מהאדמה. ראינו איך הפושטקים רצים מצד לצד,
ואיך שהן לוקחים רובים ומכונות ירייה מנחום השרת. בשלב מסוים
הם גילו שאנחנו על המקלט. היטלר גילה לכולם ששם אני מתחבא תמיד
כשמשחקים מחבואים.( הלך לו עוד מחבוא מצויין, במשחק הבא אני
אצטרך למצוא מחבוא אחר.) ראיתי איך פלוגה אחת מסתדרת  במגרש,
ואיך פלוגה אחרת רצה מהשער של בית הספר לכיווננו. ראיתי איך
היטלר מסדר את מכונת הירייה, ככה שהיא תירה לכל הכיוונים אבל
בעיקר לראש שלי. יוסי שם לי אבן ביד ואמר לי " קדימה, תזרוק
עליו אבן, זה הסיכוי האחרון שלנו". זרקתי על היטלר את האבן
והוא נפצע בכתף. תוך עשר שניות הגיע אמבולנס וחנה בדיוק מאחורי
מכונת הירייה. הוא הפעיל את הסירנה שלו. היטלר התחיל לצעוק,
לפי מה שזכור לי הוא גם עיוות את הפה שלו ונזלה לו דמעה אחת.
יותר מזה אני לא זוכר כי בדיוק התחילה הצפירה, ואני ויוסי
נעמדנו בגאווה. היטלר החל לירות ראשון, אחריו ירו כל הפושטקים.
שנינו נפגענו

לאחר כמה ימים נחמה המורה באה לבקר אותי בבית החולים. היא אמרה
לי שאחרי שהם ירו בי אני נפלתי מהגג של המקלט. ויש לי מזל
שבדיוק נורית השמנה יצאה מהמקלט ונפלתי עלייה. נחמה אמרה
שנורית התעלפה כי כל הדם שלי נמרח עלייה. נחמה גם אמרה לי
שיוסי מת. הוא נשכב על גג המקלט אחרי שהם ירו לו כדורים
לרגליים. כשאני נפלתי הם זרקו חול באוויר וצחקו, ואז רצו כמו
עדר לראש המקלט וחוררו את יוסי, כמו בסרטי האימה שהייתי רואה
עם סבתא ביום שישי בערב.


עכשיו אני כאן במיטה בבית החולים. יש לי צפירה באוזניים. אני
לא יודע אם זה מהאמבולנס או מהצפירה של יום השואה. בעצם יכול
להיות שזה בכלל מכל ההתפוצצויות שהיו בבית הספר.

אני לא יודע מהחיים שלי. נחמה יושבת לידי ואני שואל אותה
שאלות על היטלר ומצולעים ישרי זווית. במיטה לידי שוכבת נורית
השמנה עם ביקיני סגול. היא אוכלת גלידה בטעם וניל שנוזלת לה על
כל הגוף. ואני? אני חושב למה לא התאבדתי לפני שהבניין של
המנהלת נחרב. או למה לא התאבדתי לפני שהבית שלי ברמת גן התפוצץ
במלחמת המפרץ. חבל הייתי יכול למות גיבור, עכשיו אני סתם שוכב
פצוע. וחושב שכל רגע באה משאית גלידה בגלל הצפירה הנוראה הזו
באוזניים.

בסוף כששאלתי את נחמה מה עם היטלר, אז היא אמרה לי שהוא התאבד,
המניאק.