חברתה צעקה על כל העולם תחת השפעתם של האדים העליזים, בעוד
ש"היא" - ניסתה לקחת את עצמה בידיים, לחבק אותה ולמלמל "ששש!"
לא בדיוק מובן. מצב ידידתה הפחיד, למרות שכבר ידעה על אופייה
החלש בנושא ועל כך ששתיהן לא בדיוק בין הפמליה האלוהית.
                                           
והנה כעבור שבועיים הן ישבות פה, לידו, והערב כל-כך עיוור עד
שכאילו מסנוור את האחרים באורו העמום. "מה אני עושה פה?!",
חושבת היא, בעוד שהשניים מצידיה להוטים בויכוח רציני שמה זה בא
לה לצחוק ממנו... מה גברים רוצים, מה נשים רוצות... פשוט בא
לשיר... אילו שטויות.
                                           
היא הובילה אותה החוצה, מנסה לדבר בהגיון, ודווקא כן יצא לה.
ראשה הרועש ועיניה התרות אחר המכונית... כמובן שהאחרים מבינים,
לא שהם טובים יותר, הם פשוט ותיקים... שם ברקע היא כבר ראתה
אחד נופל בדיוק ליד דלת מכוניתו... ולמי איכפת? במילא היא רבה
איתם כל יום על איזו שטות שהיא מתפכחת ממנה רק כעבור זמן-מה
והם חושבים שגילו לה את אמריקה... איזה דיכאון...
                                         
היא אמרה לו שעוד מוקדם בכלל לדבר על משהו, והיה לה מוזר נורא
הנושאים שהעלה, זה לא בשבילה, אז שיתחפף... תגידי לו, נו!
ביודעה שהיא כבר לא רוצה שום דבר במשותף איתו, כי כבר משהו לא
בסדר, היא הייתה מוכנה להתנסות בהרפתקה. הוא נשמע רציני...
יותר מידיי; והוא יותר נמוך ממנה... איזו פדיחה! לא כי איכפת
לה, אלא כי הוא נבוך מזה בעצמו.. חה-חה! והיא יושבת צינית על
הטלפון, מנסה לשחק אותה קשוחה. נו מה הבעיה שלך?
                                       
בוקר למחרת היא אילצה את עצמה לקום ולאמץ את הראש, בקושי
הצליחה. כל הטמטום התדפק ולחץ בחוזקה לצאת החוצה - סימן שהוא
קיים. כמובן שכן! אלא מה? ממתי היא מושלמת? בא לה לצחוק
מהמשוואות, שאת כולן זכרה, רק שעכשיו הן הסתובבו סביבה והיא לא
ידעה איזו מהן לתפוס. "איפה הרובה שלי?!", נזדעקה, בחושבה
להוריד ולו אחת, אבל הבינה שחבל על הפילים הורודים שנדחפו שם
ביניהן.
                                       
הוא דיבר על ללכת עד הסוף, כי כך פעם אמרו לו, היא הסכימה, אך
חשבה על עם איזו מפלצת יש לה שם עסק ואיזו מפלצת היא עצמה אם
היא מוליכה אנשים שולל. היא פשוט נסחפה עם האופטימיות... נו
ניתן לו קרדיט... והם קבעו איזה יום.
                                       
אותו בוקר אפלולי הן היו כמו תמיד - שתי חברות, שצוחקות
ויורדות על הכל ועל כולם, ואפילו ביניהן עצמן. "אנחנו מיוחדות,
אך ככל אדם בפני עצמו, אין רגילים בעצם... "חשבה ההיא ביושבה
באוטובוס, ובתכננה את הערב שהן תעברנה ביחד. "מי הוא ואיך הוא
נראה לעזאזל? למי הוא דומה? אולי לזה שעכשיו נכנס לאוטובוס, או
זה היושב מאחור... אילו שטויות". וחברתה נמנמה ליד החלון.
בעוד חצי שעה. נו, הן כמובן יאחרו, כרגיל. צריך לעבור את שני
הרחובות השוממים. הן סיכמו לכפות אחת על השניה... באותו הרגע
הן הבינו שצריך למהר ולברוח.
                                     
היא ישבה שם צינית ושקטה, בעוד שאלה מצידיה להוטים בויכוח
רציני שמה זה בא לה למות ממנו... ההתרשמות הראשונה... היא לא
הסכימה עם אף אחד, אך ישבה והוסיפה פה ושם מילה או שתיים. וזה
נגמר. כל הדרך חזרה היא הצטמררה מטיפשותה וניסתה למצוא את
האשם. כמובן שהיא, וכמובן שלא... אף אחד. הן צחקו עוד
כשעתיים-שלוש, הוסיפו נושאים ודיברו על שלהן... היה כיף.
כשחברתה עזבה, חזר מצב רוחה הרגיל והמלנכולי. היא שוב חשבה על
מפלצות, נסיכות ונסיכים, על ארצות רחוקות ועל הבלבול שיש לה
בראש...