אני לא מפלה בין הילדים שלי, כמובן שלא. לכל אחד יש את
השגעונות שלו, את הצרכים שלו, היכולות שלו. החוכמה היא להתייחס
לכל אחד מהם כאל אישיות נפרדת, ולתת לו לחיות את החיים שלו.

לפני שש שנים בערך, כשיוני היה בן ארבע, החלטנו שהגיע הזמן
להעניק לו אח קטן. אבל מסיבות שונות ומשונות, זה ממש לא הצליח.
אני כבר התחלתי להתייאש, אבל שגיב החליט שיהי מה, אנחנו רוצים
עוד ילד. גם אם הוא לא יהיה ממש שלנו, גנטית, עדיין נאהב אותו
בשל מה שהוא.

אפשר לומר שקרעו לנו את הצורה. עברנו בדיקות התאמה להורות אצל
השלטונות. מילאנו טפסים, ועוד טפסים, ושאלונים. אוי, זה היה
מעייף מאד. שאלות על גבי שאלות, ורובן נראו כל כך לא
רלבנטיות.

ואז המתנו. הרבה זמן. שנתיים בערך. וקיבלנו תשובה חיובית.

כמעט קפצתי מעורי משמחה. חיבקתי ונישקתי את שגיב, השתוללתי
ופיזרתי את כל הנוצות בכרית. באמת שרציתי ילד.

הגענו אל לשכת שירות האימוץ בשעה מוקדמת באותו היום. בערך שלש
שעות לפני התור שתואם לנו. היה תור ארוך, של הורים נרגשים
אחרים שהקדימו כמונו.

הפקידה קיבלה אותנו, בסבר פנים חמוץ, כמו שפקידות כאלו עושות
בדרך כלל. בקול מאנפף ביקשה שנראה לה את הזימון, והוציאה את
התיק. היא התחילה להסביר לנו בצורה יבשה על הכללים, הנהלים,
התקנות, ואז נעצרה, כאילו בלעה את לשונה.

"הממ. נראה לי שחלה כאן טעות. מישהו טעה במקרה שלכם. כנראה
משום שאתם גרים באילת, זו הסיבה לטעות. תצטרכו לחתום פה על
הטופס, שאתם מוותרים על זכותכם לאימוץ הקטין הזה". היא הניחה
נייר מולנו, והתחילה לחייג מספר בטלפון לידה, אבל שגיב עצר
אותה מיד, מחזיק את פרק ידה בחוזקה.

"אני לא מוכן לקבל אפליה כזו. אנחנו בהמתנה שנתיים. אם נחתום
על הטופס, נחזור לסוף התור. זה בלתי אפשרי מבחינתי. אני לא
מוכן לחתום על ויתור".

הפקידה הביטה בו במבט נבוב, שהפך לערמומי משהו. "אתם יודעים
שהוא לא מהתרבות שלכם, הקטין הזה? אני מוכנה לתת לכם אותו, אבל
אתם צריכים לחתום לי כאן שהוסברו לכם כל הנסיבות, ושהסכמתם
לקחת אותו".

היא התחילה להסביר. מדובר בקטין שהוריו מתו, והוא פנוי לאימוץ.
ניסיתי לשאול אותה שאלות מנחות כדי לגלות מה העוקץ. היה לי
ברור שהיא מנסה לדפוק אותנו איכשהו, אבל לא הצלחתי לנחש באיזו
צורה.

אמרה שהוא צעיר מאד, עדיין יונק, אבל יספקו ביחד איתו מלאי
מספיק של חלב. אמרה שההורים ידועים כאינטיליגנטים מאד. סיפרה
שלא ידועות לה בעיות רפואיות של המועמד לאימוץ. תמונה היא לא
יכולה לתת, עד שנחתום, מחמת הגנה על פרטיותם של קטינים, אבל
היא יכולה לרמוז לנו בסוד שהמועמד לאימוץ יפהפה בקני מידה של
התרבות שלו.

לא הצלחתי למצוא מה העוקץ. הכל נראה פשוט מדהים. יותר נפלא
מנפלא.

חתמנו על הטפסים. אני לא מצטערת על זה. החיים אולי טיפה קשים
עם ילד כזה. אבל לא הייתי מוותרת עליו בעד שום הון שבעולם. גם
אם זה לא ילד שלך בדם, אתה לומד לאהוב אותו ונקשר. ודן כל כך
חמוד, וחכם.

מיד אחרי שחתמנו, היא לקחה אותנו אל החוף, והראתה לנו אותו.
צבעו אפרפר תכלכל, חלקלק כולו, מראש ועד קצה סנפיר. מתוק כל
כך. התאהבתי בו במבט ראשון. לשגיב היה קשה, הוא רצה לחזור אל
הפקידה ולהפוך את השולחן שלה, אבל שכנעתי אותו שלא כדאי.

לקחנו אותו הביתה. החלטנו לקרוא לו דן, קיצור של ד-ן, האות
הראשונה והאחרונה.

זה לא קל לטפל בילד כזה. בנינו לו בריכה, ומשאבה ששואבת מי ים,
לתחלופה תמידית, זה חשוב לשמור לו על רמת חמצן גבוהה. ההוצאה
השבועית שלנו על דגים מגיעה לכמה מאות שקלים בחודש. אבל אין מה
לדבר. הוא פשוט ילד תענוג. איזה כיף לשחות איתו במים, להתחבק
עם גופו החלק, לדגדג אותו, ולשמוע את הצחוק הגבוה שלו.

ויש כמה דברים שנחסכים ממני. לדוגמה הויכוחים על המקלחת. יוני
עדיין מתווכח וצורח כל פעם שצריך לחפוף לו ראש. ולקלח את דן זה
פשוט, אין שערות על הראש שלו.

אנחנו לוקחים אותו לפעמים לטיול בעגלה שלו, הוא יכול להיות
מחוץ למים, אבל לא זמן ארוך. הוא מביט בעיניים הסקרניות שלו על
הרחוב הלוהט, וקולט הכל. הוא ילד מדהים, מבריק.

אנחנו מנהלים שיחות על נושאים שונים. אין לכם מושג כמה שילד בן
שנתיים מבין וקולט. הצפצופים שלו קצת משגעים את השכנים, אבל
לנו אין בעיה להבין אותו, אני מניחה שזה פשוט עניין של הרגל.
כמו כל ילד דו לשוני, הוא קצת מאחר בהתפתחות השפה, אבל הוא
מבין הכל.

ויוני כמובן מתרגם את כל מה שאנחנו לא מבינים. בין אחים כמעט
תמיד נוצר קשר מיוחד. כזה שאחרים מבחוץ לא מבינים.

עוד לא סיפרנו לו שהוא שונה. אני לא רוצה שיתחיל את החיים עם
רגשי נחיתות.

הבנות מהגן משתגעות עליו. אולי הן חושבות שקרחת זה סקסי? אבל
אני חוששת מהיום שבו ירצה להתחיל לצאת איתן. מה יעשה? יקח אותן
לסרט, לקפיצות משוגעות בים?

אולי משפחות מתרבויות מעורבות זה לא הרעיון הכי חכם. אבל אני
לא יכולה לוותר עליו עכשיו. אני אוהבת אותו יותר מדי.

(מאי 2000)