קצת דפוקה
פתיחה
פתחתי את העיניים, שוב קמתי לצערי, עוד יום בתור אניה ארמן,
תלמידה בכיתה יא'.
מסתכלת דרך החלון,רואים שזה סוף החורף נו מילא, שנה הבאה החורף
יחזור.
שמה רגל אחת על הרצפה, וגם זה בקושי, מסתכלת במראה, לא יודעת
מה לחשוב, יפה? מכוערת? שמנה? רזה? האמת, לא ממש אכפת לי..
מתבוננת לתוך עצמי, מחפשת הרגשה כלשהי, מחפשת רגש,  כדי לדעת
מה ללבוש, ומגיעה למסקנה שבכל מקרה אני אלבש שחור, זה אולי
יעזור לי להמשיך את היום כרגיל...
מצחצחת שיניים, שוטפת תפנים, מדליקה רדיו, איזו התחלה יפה,
מתנגן לו עכשיו "אלה" של היהודים, חיוך קטן עולה לי על הפרצוף,
אבל גם הוא נעלם.. ברגע שהשיר נגמר.. מציצה למטבח, לראות אולי
אבא כבר יצא, הוא והשטויות שלו, אין לי כוח לשמוע את ההרצאות
שלו שוב.. כמה אפשר לשמוע בחיים את אותן הסיסמאות,  "לכבוש את
השטחים", "להרוג את הערבים" ו"צריך לכלוא את כל הסרבנים האלו"?
דיי נמאס לי ממנו, הוא בן 50, זאת אומרת שנשאר לו.. הממ 20-30
שנה.. מזלי שהוא מעשן, ככה זה מוריד כמה שנים טובות...
עוד לפני שאני מספיקה בכלל להגיע למטבח אני שומעת את אבא צועק
על אמא שהתה שלו חם מידי, שהחביתה לא עשויה מספיק.. ושאינגה
אישתו ז"ל הייתה אישה הרבה יותר טובה.. וחבל שלא אמא מתה
במקומה.. "מה את מנסה להתפטר ממני? רוצה לשרוף לי את הלשון?
ככה לפחות אני לא אצטרך לטעום את האוכל המגעיל שאת מכינה!"
אבל כשהגעתי למטבח כבר היה מאוחר מידי, הנזק נעשה - הדמעות של
אמא כבר הרטיבו את עייניה והיא עוזבה בסערה את הבית, ועכשיו
אני תקועה פה איתו לבד..
"בוקר טוב" הוא אומר, "כן, כן, מה שתגיד" עונה כאילו מסכימה.
איפה אמא אני שואלת, ומקבלת תשובה קרה כקרח "הלכה"..
"שוב את לובשת שחור? הגיע הזמן שתתחילי להיות יותר כמו אחותך
הגדולה, היא לפחות עושה אותי גאה", מיותר לציין שאחותי הגדולה
היא הבת שלו ושל אינגה ז"ל..
אני מתעלמת, כמה שפחות לדבר, יותר טוב.. ככה לפחות לא אצטרך
לסבול את השטויות שלו..
אני שותה מהר את הקפה שלי ונוסעת לביה"ס..
לפני שהדלת נסגרת אני מספיקה לשמוע את אבא מסנן "שרמוטה".
באוטובוס בדרך, אדם מבוגר ותמהוני נותן מבטים מוזרים, אני
יכולה לראות אותו מפשיט אותי בעיניו, הריר ממש נוזל לו מהפה,
אבל אני כבר רגילה לכאלו דברים.. אז אני פשוט עוברת לצד השני
של האוטובוס, ומחכה לתחנה של בר, שיעלה ויציל אותי..
"היי" אני שומעת מאחורי, מסתובבת ורואה אותו - בר, עם החיוך
מאוזן לאוזן שלו..
"היי, מה זה החיוך הזה על הבוקר?" אני שואלת בתקווה לשמוע
איזשהו סיפור שמח בבוקר הזה,
"ראיתי אותך וזה נותן לי חומר שמספיק לי לשבוע שלם!" מחייכת
חיוך מאוכזב ואומרת
"בטח, סלח לי אם אני לא כל כך מאושרת כמוך היום.."
"למה מה קרה?" נותן לי מבט כאילו אני איזה ילדה מסכנה..
"סתם אתה יודע, כרגיל אבא מתנהג מגעיל אלי ואל אמא, הוא גרם לה
לבכות היום עוד פעם. זה כל כך מגעיל אותי, אני ממש שונאת
אותו"
"מה הוא עשה עכשיו" הוא שואל בהבנה,
"אתה יודע כרגיל, הוא והשטויות שלו.. אינגה הזאת.. הוא לא עוזב
את זה.."
"אולי לא הבנת אותו? אולי לא שמעת אותו טוב.."
"אתה מוכן להפסיק להזדהות עם האבא הדפוק שלי? אתה יודע שזה
מעצבן אותי, אתה עושה את זה בכוונה?" אני עונה בעצבנות
"בסדר, את צודקת.. אני מצטער.. סולחת?" הוא מתחנן כמו כלב עם
זנב מקופל
"דיי לא משנה, הגענו", האוטובוס עוצר, ונאנח, כאילו מבין אותי
כל כך, יודע את מצוקותיי..
שנינו יורדים מהאוטובוס, ואני מנסה להתחמק ממנו לשארית היום.
באמצע השיעור, אני שומעת קול קורא לי מהחלון "אניייה, זה אני..
 תסכלי דרך החלון" אני מעבירה את המבט שלי מהמחברת המקושקשת,
ומציצה דרך החלון. "אניה, אני מצטער על מה שהיה היום, לא
התכוונתי.." הוא שוב מתחנן, "תראי מה הכנתי לך" והוא זורק לי
לב דבילי שהוא גזר וצבע באדום. "תקראי מה כתבתי לך בפנים", אני
הופכת את הגזירה הזאת שאמורה להראות כמו לב, ושם היה כתוב
"אניה, אני מקווה שאת סולחת לי, אני לא יודע איך לפצות אותך,
צאי החוצה, אני רוצה לדבר איתך"..
מסתכלת שוב החוצה, אבל הוא כבר נעלם, אבל אז הגורל החליט
במקומי. "אניה, רוצה לשתף את הכיתה במה שקיבלת עכשיו?" אומרת
המורה שעומדת כבר לידי, ואני מופתעת, יושבת ושותקת. "לכי להביא
פתק הפרעה מהמזכירה".
"נו מה את אומרת?" הוא שואל בקול גאה
"אני חושבת שתפסיק עם השטויות שלך, אתה הרי לא באמת אוהב
אותי.."
"אניה, לא הרגשתי ככה בחיים! תני לי הזדמנות.. אני כל כך מאוהב
בך, אנחנו יכולים להיות זוג מושלם!"
"אני צריכה לחשוב על זה". "עכשיו בבקשה אני רוצה להיות
לבד"...
הוא עוצר, ומסתכל עלי עוזבת בסערה... בדרך לשם, אני חושבת
שאולי הייתי קשה אליו מידי? אולי הייתי צריכה להיות יותר
נחמדה, כשאני אראה אותו בדרך לכיתה, אני אתנצל..
אך כשהגעתי, כבר היה מאוחר מידי, והוא נעלם..


פרק I - הנשיקה
בבית, אמא עדיין לא חזרה, אבל אני יודעת שהיא תחזור, היא תמיד
חוזרת בסוף הרי..נכנסת לחדר ונועלת אותו,
ככה אף אחד לא יפריע, מכניסה למערכת דיסק, ומתכוננת לחזור
לחלום, לחזור לעולם שלי, אבל צלצול הפלאפון קוטע, וכמו שחשבתי,
הפלאפון מודיע לי, במנגינה שמחה שבר הוא המתקשר,
"הלו, אניה?" יוצא הקול המוכר מתוך השפופרת
"כן" אני עונה בחוסר ברירה..
"את עדיין כועסת?"
"אני לא כעסתי, למה אתה חושב שאני כועסת אליך?" משחקת את
הטיפשה
"טוב, לא משנה.. רוצה ללכת לראות את השקיעה היום בים?" כאילו
יודע את חולשותיי
"בסדר, באמת בא לי לברוח מהבית המסריח זה"
"אחלה, אז נקבע ב6 אצלי?"
"כן, ביי" וניתקתי, שידע שאני עדיין כועסת עליו
חזרתי למוזיקה, עברתי למימד אחר, מימד כל כך מבין ומרגיע.. אני
יכולה לשכב ככה שעות.
לא עברו 5 דקות, ואני שומעת את דלת הבית נטרקת, בטח אמא חזרה,
היא היחידה הנורמאלית במשפחה הזאת.
קטעתי את שירת אביב גפן, בידיעה שהוא יהיה שם שאחזור.
שמעתי אותה מתקרבת לחדר שלי, ואני מפחדת כמו ילדה קטנה, כאילו
עומדת לקבל עונש, נקישה על הדלת מלווה בניסיון פתיחת הדלת, אך
לשווא,
"אניה את בבית?"
"כן, מה את רוצה?" "אני עסוקה, את רוצה משהו?" רציתי לשאול
אותה כל כך מה קרה, ולמה היא עזבה בסערה את הבית היום בבוקר..
"איך היה בביה"ס?, את יכולה לפתוח את הדלת?" שואלת בקול
מתעניין
"בסדר.. עזבי אותי, אני עסוקה עכשיו" אומרת בקול רוגז.
"אני רוצה לדבר איתך על משהו"
"אמא אמרתי אחר כך!!" למה אני צריכה לחזור על עצמי כל פעם
מחדש?? היא לא מבינה אותי..
יכולתי לשמוע מבעד לדלת את קולות הבכי העצור, בטח היא חושבת על
מה שקרה עם אבא היום בבוקר אני חושבת לעצמי..ונרדמת..
לפתע  מצלצל הפלאפון, "הלו?" אומרת בקול קלוש,
"אניה?! את נרדמת?! כבר 5 וחצי! את צריכה להיות פה עוד חצי
שעה!"
"בסדר, מצטערת, אני כבר באה"
"טוב, רק התקשרתי להזכיר לך להביא איתך סדין או משהו"
"טוב, אין בעיה"
קמה, רגל אחת על הרצפה, בעדינות, מסתכלת על המראה, יפה?
מכוערת? שמנה? רזה? אה, למי אכפת כבר.. עוברת בבית, אין אף אחד
בבית, איזה כיף.. חבל שאני צריכה ללכת עכשיו.. אני חושבת..
לוקחת סדין והולכת..
הגעתי לבית של בר, הוא כבר חיכה לי למעטה.. והוא בא עם חולצת
טריקו, שם ג'ל בשיער בושם נדף ממנו, רואים שהוא השקיע. אני
בקושי סידרתי את השיער..
"אוו תראו מי נזכרה לבוא.. בוקר טוב ישנונה, אנחנו ממש ממהרים,
אם אנחנו רוצים להספיק לשקיעה!" מסתבר שקצת איחרתי..
"כן הייתי ממש עייפה, לפחות זכרתי את הסדין.. גם משהו"
"לי זה מספיק שאת הגעת!" הוא מצהיר,
"טוב מספיק, זה לא מצחיק"
"בסדר בסדר, אבל זאת האמת, לא מעניינת אותי השקיעה, ולא מעניין
אותי הסדין, רק להיות איתך"
"טוב, אז זזים?"
בדרך לשם, הוא סיפר לי על איזה חבר שלו, יובל, שהוא חבר טוב
שלו כבר מכיתה א' והם כמו אחים, ושאולי הוא יקפוץ לבקר אותנו
בים...
בלי לשים לב, הגענו לים.. בדיוק להספיק את השקיעה, וברגע,
שהשמש התחילה להעלם, הוא הסתכל לי בעיניים, ואמר:
"אניה, את יודעת כמה שזה קשה לי להגיד לך את זה, אני כל כך
אוהב אותך" וכשהגלים התפוצצו מתחת לרגלינו הוא התקרב אלי, שם
יד ברכות על מותני, ונישק אותי קלות, ושוב, עד שהרגשתי את
לשונו, טועמת את לשוני - מחליפות טעמים, המשכנו ככה, עד שהשמש
נעלמה לגמרי מתחת לדגים. והאירה על זוגות אחרים.
"אני כל כך אוהב אותך" הוא מזכיר לי.
"אני יודעת" אני עונה לו בקרירות
"אבל אנחנו פשוט לא מתאימים, שנינו, כל כך שונים... ולא
מתאימים.."
"ואני רק אפגע בך, אתה יודע שאני לא מסוגלת לאהוב" אני
מסבירה.
"לא, אנחנו נולדנו להיות ביחד,את יודעת כמה שאני אוהב אותך!"
ושוב, הביא את ראשו אל ראשי, אך אני לא אשתף איתו פעולה הפעם..

הוא צריך ללמוד אני חושבת לעצמי..
לפני ששפתיו הגיעו לשפתי, צלצול הפלאפון שלו קטע את רצונו.
"זה בטח יובל, הוא מחפש אותנו בטח" אומר בקול מאוכזב,
"הלו יובל, איפה אתה" הוא שואל קם והולך,
משאיר אותי לבד, לכמה רגעי אושר קטנים.
"הוא פה קרוב, עוד שנייה הוא מגיע"
שתיקה ארוכה נקטעה על ידי צעדים מהירים שהגיעו מאחורינו,
"הנה הוא הגיע, יובל! אנחנו פה!" הוא צועק,
מסתכלת אחורה ורואה, נער גבוה, וניתן לראות בברור, שיש לו מנוי
לחדר הכושר.
"בחור נאה, היובל הזה"
"כן, בואי נגיד שהרבה בחורות ראו את התקרה שמעל המיטה שלו. אם
את מבינה למה אני מתכוון.."
בוחנת במהרה את יובל, גם פניו היו יפות, עדינות כאלו.. ממה
שהצלחתי לראות בחושך..
"שלום, אני יובל, את אניה כמו שכבר הבנתי... נעים מאוד" לקח את
ידי ונישק.
"הלו, תירגע כן?" אומר לו בר בקול מאיים
"לא אמרת לי שחברה שלך כל כך יפה"
"אנחנו לא חברים" אני מסננת, "עדיין" הוא מוסיף.
"אני לא נותן לכם שבוע ואתם זוג מאושר, כמו שאני מכיר את בר.."
קורץ לבר, ובר כאילו מבין דברים אחרים...
"ראית את המשחק אתמול? ראית איך לקחנו את הגביע? אני אומר לך,
שנה הבאה יש אליפות..."
"כן! האבי נימני הזה מלך, ראית איזה גול הוא תקע??"
"מדהים! לא ראיתי כזה גול בחיים!" הם מדסקסים כמו זוג נשוי,
ואני רק מצליחה לחשוב, על אמא, ואם היא נפגעה או לא מכל מה
שקרה, אבל עכשיו כבר בטח מאוחר מידי בשביל להתקשר.. היא בטח
ישנה.. הייתי רוצה עכשיו לצעוק, שניהם לא מתייחסים אלי, כאילו
אני בכלל לא פה... מעניין, אם הייתי קופצת מהצוק, הם היו שמים
לב בכלל? מסתכלת למעטה, ומערערת..
ושוב אותו הפלאפון המוכר, מציל אותי, מעוד כמה שעות של שיחת
גברים משעממת.
"הלו, אמא? אני בים, את צריכה משהו? אני עם יובל ועוד ידידה"
(הוא קורץ לי) "אני חוזר עוד מעט טוב?" הוא אמר וניתק.
"טוב, נזוז?" הוא לא ממש שואל ועוזר ליובל לקום,
"גם אני פה" אני אומרת בקול חסר סבלנות
"אותך התכוונתי לסחוב הביתה" הוא עונה
"לא תודה" "אני לא צריכה לעזרה, אני לא נכה אתה יודע"
"יובל מתאים לך לבוא לישון אצלי היום?"
"הממ, אין בעיה.. תן לי רק לעבור בבית קודם, אז נתראה אצלך
בבית"
בדרך חזרה, לא החלפנו מילה, עדיף, ככה לפחות לא נדבר על הקשר
שלנו.
"טוב, שיהיה לך לילה טוב" אמר ונישק, "כנ"ל, נדבר מחר"
בדרך הביתה, הרגשתי שעוקבים אחרי, יכולתי בבירור להרגיש, ראיתי
אדם, בערך בגיל 25, מזוקן, נראה שהוא לא פגש מקלחת כמה ימים
טובים.
"ילדה, אמרו לך שאת יפה כבר?" הוא מנסה אותי
"כן, אני יודעת"
"את גרה באזור? אין לי אף אחד בבית עכשיו, אני גר לבד, פה
באזור, רוצה לבוא?"
"לא, זה בסדר, יש לי כבר חבר"
"אם את לא תספרי, אני לא אספר- הוא לא חייב לדעת מזה"
"אני אוהבת אותו, לא רוצה לבגוד בו, עכשיו תעזוב אותי! או שאני
צורחת!"
"טוב, אבל רק שתדעי שאת מפסידה את הזיון של החיים שלך!"
"אני בטוחה.. לילה טוב" ומאיצה מהירות,
כשהגעתי הביתה, הוא היה נעול, ולא היה לי מפתח, רק המחשבה
שאצטרך להסביר איפה הייתי, ולראות את אבא עכשיו, העבירה בי
חלחלה.
אז החלטתי לעשות צעדה קצרה, לבית של מרינה - אחותי, אולי היא
תציע את ביתה כמקלטת.
כשהגעתי אליה, כבר היה 11, אבל ידעתי שהיא ערה, כזה קטע של
אחיות...
היא פתחה את הדלת בכותונת לבנה, אור נרות, שלא הסתיר את
כוונותיה, וצעקה ברקע שהעלימה את השיר הרומנטי שברקע "מרינה,
מי זה בשעה כזאת?!?!"
"אל תדאג, זאת רק אניה.." היא צועקת חזרה "אניה אנחנו טיפה
עסוקים, את צריכה משהו?"
"אני יכולה אולי לישון פה הלילה?" עם מבט הכלב העצוב שלי
"ההורים נעלו אותי בחוץ"
"אני יכולה להביא לך את המפתח שלי.." היא מתחננת שאעזוב.
"אבל כבר 11! ואני מפחדת לחזור לבד הביתה, ואדם מפחיד הציק לי,
ואני מפחדת" זה תמיד עובד אני חושבת לעצמי..
"בסדר", היא עונה עם מבט שנאה בעייניה, מקווה שאבין את הרמז
ואעזוב.
הביאה לי כרית, ושמיכה, והציעה לי את הספה, "אם את רוצה לשתות
משהו, את יודעת איפה יש"
נכנסה לחדר, וטרקה את הדלת מאחוריה.
אני יכולה להישבע, ששמעתי וויכוח סוער, אבל מי כבר זוכר? אחרי
דקות כבר ישנתי חזק.