"אני דניאל... ואני מת"
"אנחנו אוהבים אותך דניאל" שרו לעברי האנשים המתים מולי
כמקהלה. קולם מנסה לשדר חום אך מצאתי אותו מהול אדישות. זה היה
המפגש הראשון שלי ולפי הכללים של הפגישות חייבים לדבר בפעם
הראשונה שמגיעים. מודעה קטנה בעמוד האחורי של העיתון, ליד
הפנויים פנוייות, הסבה את תשומת ליבי. כעבור יום כבר דיברתי
מול הקבוצה.

הייתי במפגש של אנשים מתים, אנשים שנולדו שנית. כמוני, שאר
חברי הקבוצה עברו איזושהי חוויה אשר שינתה את חייהם, אותם.
יוסי שדיבר לפני, מוותקי הקבוצה, ניצל מפיגוע דבר שגרם לו
להעריך את הדברים הקטנים שבחיים. היום הוא גר בתל אביב מצפה
לעוד פיגוע שישנה אותו עוד יותר. אני מקנא בו. אני חי בקושי
חצי שנה, הוא כבר עשור.

"הכל התחיל לפני חצי שנה בערך" עמדתי מכל הקהל שהביט בי
בעיניים גדולות מנסה לגמוע את סיפורי. מילה אחר מילה, משפט אחר
משפט. התחלתי לכסוס את ציפורני וכפות ידיי החלו מזיעות. לא
הייתה לי מחיי בעיה לדבר מול קהל אך חיי האלה כבר נשכחו. ימי
השחצנות והאגו, ימי החיוך המזוייך, ימי התום, ימי הבדידות. לא
יכולתי להביא את עצמי להוציא את סיפורי בפני כל האנשים הללו.
הבטתי קצת בידיי. כמה שהן השתנו בחצי שנה האחרונה. הקווים
העמיקו והמפרקים מעוטרים עיגולים אדומים. ידיי הזדקנו כל כך,
השתנו כל כך.

"עד לפני חצי שנה הייתי נורמלי. ישנתי, אכלתי, צחקתי. היום אני
ישן שעתיים בלילה, שקוע בויכוחים עם עצמי, חסר תאבון לאוכל
ולחיים. לצחוק... זאת הרגשה נעימה לצחוק, יש דגדוגים קטנים
בגרון ובבטן. כבר הרבה זמן לא צחקתי". חייכתי חיוך עצוב לעצמי
והמשכתי אחר נשימה עמוקה. "לפני חצי שנה קרה השינוי. אני לא
יודע מה הביא לכך בדיוק. אולי זאת הייתה החברה לשעבר שלי שעזבה
אותי והותירה חלל גדול מידי בחיי, אולי התבגרתי, אולי.
בליל השינוי הלכתי לישון מת וקמתי קצת יותר חי. הבנתי דברים
יותר לעומק, ניתחתי את אופיים של אנשים דבר שלא עשיתי בעבר,
פיתחתי אופי, רצונות, שאיפות - אישיות. באותו היום נולדתי
וגדלתי להיות האדם שאני היום".

"זה קשה". דמעה החלה גולשת במורד פניי החדשים ונספגת בזווית
הפה. לא בכיתי מאז שהייתי בכיתה ג' כששברתי את היד. לא יכולתי
לבכות, לא חשבתי שיש לי על מה. באותו הרגע פרצתי בבכי. חיפרתי
באותם רגעים על כל שנות הבצורת, מאז אני בוכה כל לילה. ניגבתי
עיני בידי והדמעות נמהלו בזיעה. ניגבתי את ידי על הג'ינס
והמשכתי בקול סדוק: "זה קשה כל בוקר לקרוע עוד חתיכה מהתחפושת
שעטיתי על עצמי משך כל שנות חיי. לחשוף בפני עצמי עוד קצת
ממני, לחשוף זאת לסביבתי".

"אם היה לי שלט היכול להריץ את חיי קדימה ואחורה..." אמרתי
כהוזה.
"הייתי מריץ לשעה חמש, שכחתי למסור לאימי הודעה והיא כעסה קצת.
בעצם הייתי מריץ ללפני שבועיים ועושה שוב את המבחן במתמטיקה.
או אולי בעצם לפני חודש ולוקח חזרה אחת ההערות שזרקתי לעבר
החברה לשעבר שלי. הייתי חוזר עד הילדות שלי, הילדות העשוקה
שלי. ילדות בלי שירי ילדים, בלי משחקים, בלי סיפורים. אני לא
זוכר דבר מילדותי. לא החלטתי עדיין אם אני סנילי או שאני פשוט
מנסה להדחיק. במחשבה שנייה הייתי מריץ עד תשעה חודשים לפני
ליידתי ולוחץ
STOP. בלחיצת כפתור וללא היסוס הייתי מבטל את חיי. כך מוטב אני
חושב".

"אני מרגיש שאני לא משתנה מספיק. אני לא נפתח מספיק לעצמי
ולאנשים. החברה לא חוזרת וגם חברה שלה נפרדת בחצי חיבוק. אני
לא יכול להמשיך ככה. הישן נלחם בחדש, החדש מקלף את הישן
מעליו".

הרמתי את מבטי שהיה תקוע בשולחן ובהיתי בעיניהם המקבלות,
האימהיות שלך הקהל היושב מולי. הם מחאו לי כפיים וגם קיבלתי
סיכה לאות יומיים של חיים ממנהל הקבוצה.
הדלקתי סיגרייה ביידים רועדות וישבתי בכיסא. במהלך השעתיים
לאחר מכן הקשבתי בחצי אוזן לדברי האחרים. חשבתי על מחר.

הלכתי לישון באותו הערב פחות מת וקמתי קצת יותר חי. עמדתי מול
הראי בחדר המקלחת בבוקר והבטתי בפניי. שוב, ככל בוקר שקדם
לבוקר זה לא הייתי שלם עם העומד לפניי. קרבתי את יד ימיני
לעבר אזור החזה ותלשתי חתיכה גדולה של עור. למרות הכאבים,
חשפתי עוד חתיכה מהאדם החדש שקוראים לו אני. זה כאב, פיזית
ונפשית. זה כאב לדעת שיש עוד הרבה עור לקרוע בכדי לגלות את
הגרעין הטוב שאולי שוכן בי. אך זה היה שווה את הכאב. באותו
היום הלכתי אדם עם חזה כואב אך אדם מת, קצת יותר חי.