אלוהים השכיב אותי לישון.
זה הדבר הראשון והאחרון שזכרתי. כל לילה, מאז הולדתי ביום
סגרירי בבית חולים שנסגר לפני כמה שנים, ועד היום ההוא, אלוהים
נכנס אליי לחדר והשכיב אותי לישון. הוא היה מטפס לחלוני שבקומה
הרביעית, פותח קלות את החלון החורק ונכנס לחדר. הוא היה איש
צעיר כשראיתיו לראשונה. עיניו הכחולות נצנצו לאור הירח שנכנס
לחלוני בלילות ושערו השחור מסודר ומסורק. תמיד כשדיברתי עם
אנשים על אלוהים הם תארו לי איש זקן וחביב עם זקן ארוך וצחור.
כשראיתיו לאחרונה באותו היום הוא היה אלוהים שונה. גבו כפוף
וגופו המצומק נשען על מקל עץ. שערו האפור מבולגן אך עיניו
הכחולות עדיין נצנצו באור הירח כשבא לבקר בחדרי.

כל ערב כשהיה נכנס אלוהים לחדרי לקח את הכיסא השחור שעמד בצמוד
לשולחן הכתיבה והתיישב לצד מיטתי. לפני שפצה את פיו הביט
בעיניי דקות ארוכות כל ערב. הביט בהן בעומק רב כאילו שואב
מחשבותיי. כשהייתי גדול מספיק כדי להבין מה קורה סביבי (אחרי
שיעור תורה ראשון בכיתה א) שאלתי אותו מה הוא, אלוהים, עושה
אצלי, דני, בחדר?. באותו היום הוא הסביר לי אבל לא ממש הצלחתי
להבין. במהלך השנים התבהרה לי התמונה: אני הייתי הרייטינג של
אלוהים. הקשיש הסביר לי בעברית צחה שכל דור הוא בוחר לו נציג
אחד ונציג זה זוכה לביקור יומי מאלוהים ופורש בפניו את
תלונותיו על העולם שברא. אני הייתי נציג דורי. לעיתים שמחתי על
ההזדמנות שנפלה בחלקי אך פעמים רבות ניסיתי בכל כוחי להתנער
מהאחריות בטענה שאיני מאמין באלוהים. אבל מה אני אגיד לכם,
אלוהים הוא עקשן, כל פעם שכנע אותי להמשיך ולהחזיק בתפקיד.

כל ערב סיפרתי לו מה היה טוב ומה רע, מה לשפר ומה לבטל, מה
לעשות ומה לא לעשות. בימי הולדתי הוא הגיע כשעתיים מוקדם יותר
ויחדיו הרהרנו על השנה החולפת.
עד לפני חצי שנה לא הייתי אדם חושב. הבלגתי על הכל, דברים עברו
לידי בלי שהנדתי עפעף ובעקבות כך העברתי רושם ורוד למדי
לאלוהים. לפני חצי שנה ניפצו לי את הבועה שחייתי בה, הורידו לי
את משקפי המגן שלי מהעולם והבטתי בפרצופו המכוער של אלוהים.
האנשים אנטיפתים, הפרחים נובלים, עשן המכוניות מעלינו, ילדים
מתים לפני הוריהם, אנשים נטולי תקווה מעבירים זמן עד מותם, סוף
העולם.
כל כך הרבה מדברים על אפקט החממה, רעידות אדמה, התנגשות
אסטרואידים ושאר דברים שיביאו את העולם לקצו אך בסופו של דבר
אנו נהיה אלה שנהרוג את עצמנו.
הרייטינג של אלוהים ירד מיום ליום והיום התקרב.

כבר כל השבוע ידעתי, ביום חמישי, הארבעה עשר לחודש השני אני
אתאבד. החלטתי להתאבד בחג האהבה כדי שהיא לא תוכל  לאהוב ביום
הזה, שהם לא יוכלו לחגוג, שידעו כמה לא ידעו לתת, לא ידעו
לאהוב.

ישבתי ליד שולחן המטבח אוחז בידי האחת עט שחור ובשניה סגריה
שגנבתי מאימי. לא עישנתי מימי אך הרגשתי צורך עז להדליק
סיגריה. מולי דף נייר ובקבוק כדורים. הדלקתי את הסיגריה
והתחלתי לכתוב. רציתי לסגור את כל העניינים לפני שאני לא אהיה
יותר. "אמא, אבא, עומר, טל, אלוהים". כתבתי שורה ראשונה לאנשים
החשובים בחיי. הורי, אחי הגדול, החברה לשעבר שלי ואלוהים.
שלושה מהם הביאו אותי לעולם הזה, עולם ספוג רוע ושכול. כעסתי
עליהם שלא הבחינו בשינויים שחלו בי, שלא שאלו מה קרה, שלא
התעניינו, שלא אמרו מילה חמה, שלא היו שם. אחת הוציאה אותי
משם. היא זו שנפצה לי את הבועה שאפפה אותי וחשפה אותי לעולם
הזה. אני כועס עליה על כך שחשפה אותי לסביבה אך מצד שני אוהב
אותה על כך שהוציאה אותי מכאן. כתבתי לכל אחד את אשר על לבי.
הנייר היה כבר ספוג דמעות, דמעות אושר, ידעתי שקרב הרגע בו אצא
מהעולם. הסיגריה בידי כבר כבתה. לא עישנתי כלל, כולי מרוכז
במלותיי האחרונות. בלעתי במכה את כל בקבוק הכדורים ולגמתי מים
מהברז החלוד במטבח. סיימתי את הקטע המוקדש לחברתי לשעבר במילים
אני אוהב אותך. כתבתי בגדול את המילה אלוהים. באלוהים יצאה
נשמתי והעט נשמט מידי.

כשהעט פגע ברצפה שמתחתיי אלוהים נכנס למטבח. הוא השכיב אותי
לישון בפעם האחרונה. להפתעתי הרבה עדיין לא הייתי בגן עדן או
גיהינום אם היו קיימים בכלל. פיהקתי ופקחתי עיניי מנומנם מעט.
התברר לי שכל אדם נוכח בהלווייתו לפני שמת. שכבתי שם, מתחת
לדגל ישראל שלמדתי לשנוא בכל 16 שנות חיי, בלי יכולת להזיז את
איבריי, לצעוק, לברוח. אט אט הורידו אותי אל הבור באדמה. מסביב
עמדו קרובי משפחתי. ראיתי אותם  במעורפל מבעד לחריצים בדגל. גם
חברתי לשעבר עמדה שם, מחובקת בחבר שלה, משקפי שמש גדולות מכסות
את עיניה היפות. מביטה בחור בלא מאמינה. הקדיש שנשא הרב פילח
את השקט המוזר ששרר בהלווייתי. אף אחד לא בכה עליי. אני מניח
שכולם היו בהלם, מעולם לא חשבו שאני אתאבד. ילד כה חייכן ומלא
שמחת חיים. אבל כמו שהאימא בפרסומת אומרת: "עשיתי את זה ואני
שמח שעשיתי את זה". לא הורי, לא אחי הגדול, לא חברתי לשעבר, לא
משפחתי, לא חבריי הבודדים שבאו וגם לא אלוהים שהגיע לבוש
שחורים ועמד מאחור לא בכה. אימי מחובקת בידיו התומכות של אבי
עוצמת עיניה ושוקעת מעולם אחר, ללא כאב. אחי מסתגר בעצמו נתמך
על ידי מצבה קרובה. "יתגדל ויתקדש שמי רבא" אמר הרב.

עם כמה שרציתי לברוח מהעולם האכזר הזה עדיין הרגשתי צביטה חזקה
בלב למשמע הדממה. הרגשתי מת מבפנים. רציתי לבכות בפעם הראשונה
בחיי אך הדמעות מיאנו לזלוג על לחיי. ההלוויה נסתיימה והבאים
התפזרו למכוניותיהם בדרך לקייטרינג שחיכה להם בביתי. ההלוויה
שלי הפכה לסיבה למפגש חברתי. עצמתי את עיניי ושמעתי קול בכי.
פקחתי אותן מיד לגלות מי הבוכה. מולי עמד אלוהים, מתייפח כילד
קטן, מביט בבור המכוסה בעיניים רטובות, נופל על בירכיו.
כשפקחתי את עיני בשנית כבר הייתי בגן עדן. לא האמנתי באלוהים
ובבני אדם. בכיתי ללא מעצורים לראשונה בחיי. בכיתי על  הנותרים
מאחוריי, בכיתי על חיי, בכיתי עליי.