האנשים היפים רוקדים לצלילים דקדנטיים, מחפשים את אהבת חייהם
או מינימום את הסטוץ השבועי. כולם מאופרים, נוצצים- מזיעה או
מנצנצים (אי אפשר לדעת...), לבושים כמו שהיו רוצים להיות
לבושים כל יום. פרועים ומתונים בו זמנית. פוסטרים שזזים.
לכולם יש נישה, גם לבודדים שבאו לבד. מוצאים עם מי לרקוד
ומקסימום מתחילים לרקוד לבד ושאר הבודדים מצטרפים.

ואני? אולי אני לא מתאימה לסצינה ה-"יפה" הזאת. לכל האנשים
שיודעים שהם באו לרקוד לשעה שעתיים ושגם הלילה הם יישארו לבדם.
לאנשים שמוכנים לבזבז כסף בשביל הפוזה, כשאת ההנאה הם יכלו
להנות בבית. לי מספיק לשמוע את המוזיקה, בפול -ווליום, שהבסים
ירככו לי את כל מה שהיה קשה השבוע.
האנשים האחרים לא חשובים כל כך. זה נחמד לפעמים להיות במסיבות
ולרקוד ולעשות כאילו באמת איכפת לי מכל הסצינה הזאת.
להתלבש יפה, כאילו מישהו מחכה לי שם. להתאפר, כאילו למישהו
יהיה איכפת מה יש לי על הפרצוף. להיראות שמחה, כי אף אחד לא
אוהב להיות ליד לימונים חמוצים. רק אלה שחושבים שהם ייראו ככה
יותר שמחים ממה שהם באמת.
לשים על עצמי מסכה.

להיבלע בתוך ההמון, בתוך קרני האור הצבעוניות שלא יחליפו לנצח
את הערפל שמחכה בחוץ. הכל כאן לפחות ידוע מראש. ההפתעה היחידה
שיוכלה להתרחש במקום כזה, זה כשמישהו ינסה להכניס את החיים
האמיתיים שלו לדיסקו- אם בשיגעון זמני, אם באלימות מיותרת, אם
בהתחרמנות גלויה.

וודי אלן אמר: "ברגע שאתה כבר חושב שיש לך את כל התשובות, הם
משנים את השאלות."
ככה זה עם הדיסקו. הרבה אנשים חושבים, במודע או לא במודע, שהם
מצאו את התשובה.
אבל קרני האור הצבעוניות זזות כל הזמן, האנשים זזים, ובסוף
הערב- הדיסקו נסגר. ונשאר מי שנשאר. השאלה כבר אחרת.
ההבדל: אף אחד כבר לא זוכר מה הייתה השאלה הקודמת. הבירה
וההורמונים טשטשו אותה. יש מי שמטשטשים את השאלה בדרכים
אחרות...
התשובה שיש בדיסקו, היא לשכוח את קיומן של השאלות. להתחמק מהן,
כי שאלות תמיד ישנן. אבל הן כל הזמן משתנות.
בשביל זה קיים ה-"סתם כיף" שבדיסקו. אני פשוט רוצה להשתחרר
מסגנון החיים- לחיות בלי סגנון כלשהו. לא בסגנון חתירה, לא
בסגנון חזה, לא בסגנון פרפר... אלא בסגנון הפרטי שלי.

והשאלות? נתמודד אתן, ניתן להן לרחף באוויר, ונטשטש אותן עם
מכונת העשן המחניקה.
אני אוהבת את הדיסקו, ושונאת אותו.
ויהיו אשר יהיו השאלות, אין טעם למצוא להן תשובות. פשוט נחכה
ונראה.

ונרקוד.