מאז ומעולם היה לך אותו, את הלהב שלך.
פשוט אף פעם לא ידעת שהוא שם.
ובעצם, אפשר לומר שלכולנו יש את הלהב הזה, עמוק בפנים,ואנו
מזינים אותו בשדים ברי חלוף, בשגעונות של הרגע, ועדיין, איכשהו
מרגיש שמשהו הולך להתפוצץ שם בפנים.

כך היה כשגילית אותו לראשונה, בפנים.
זה כאילו כל הזמן היה קיים, רדום לו. ואז קרתה אש, והאש לא
הפסיקה, רק המשיכה לבעור בתוכך, מים לא עזרו, הם רק הצליחו
להתקרב ללהב, ובטווח הנגיעה הזה זעקה עמומה נשמעה בתוך ראשך.
זה היה הרגע הראשון.
ואחריו באו הרבה רגעים כאלו. בתחילה התעלמת, ניסית לקחת משכך
כאבים, בצורת ההיא, הלהבה, קיווית שתשרוף אותו, ותלבה אותך. אך
משום מה, היא לא עזרה, וכשהיא הלכה, היא לקחה חלק ממך, אך לא
את הלהב, אלא את שאריות האושר לקחה, והשאירה דימום ששרף באותה
האש, הראשונה.
פתאום, נאלצת להתמודד איתו, פנים אל מול פנים.
באותם לילות של קרבות מתישים, וכל פעם, כל פעם הוא הצליח לדקור
אותך בגב, הוא הצליח להרוג אותך שוב, ושבת מובס משדה הקרב,
כנוע שוב.
יום אחד, הקרבות הפסיקו.
בשבילך.
אך עוד נשמתך נאבקה בכוחה שנותר ממה שעשית לה. ואתה רק ישבת
בצד וצפית, כואב את כאבה מלמעלה. והתחלת לשאול את עצמך, לו
יכלת להתמודד, האם היית עושה את זה? האם היית שב לשדה הקרב,
ועל כל טיפת דם, חיים שהותזה ממך היית מקבל בהשלמה?
אז הבנת.
הלהב הוא חלק ממך, חלק שאם תנצח אותו, ישאר פעור לנצח.
ואז התחלת לתת לו לצאת. זה היה התחום היחיד ששלטת בו. ובו
ויתרת. לפעמים, כשטיילת לבדך, הוצאת אותו קצת שישוטט לו חופשי,
וזאת הפעם הראשונה שראית אותו שמח, הוא קצת קפץ במקום.
ואז קצת הרגשת יותר טוב, בידיעה שאתה מאבד את חרותך בכל רגע
ורגע.
הלהב שלך כיום מלווה אותך לכל מקום, כשאתה בדרכים הוא מזגזג
בין עמודי החשמל, נזהר, וכשמגיעים לאבנים , אבני הדרך, הוא
מדלג קצת, וחושב שאתה לא רואה.
הלהב שלך כיום מלווה אותך לכל מקום, ולפעמים אנשים מצליחים
לראות אותו, כסוף וחד, הוא מבריק אליהם שנאה, נבזיות, או כעס.
ולפעמים , כשהברקים רועמים בחוץ, הוא מסתובב סביבך ומחמם
אותך.
וכשהוא דוקר, אותך, או אותם, אתה מרגיש בטיפת הדם המוקזת
כעונש.
ואיכשהו, אתה מרגיש שיש הרבה מה לשנות בו, בך, ואז אתה רואה
אותו ברורות, עומד מולו, ומתכונן לקרב שלך, נגדך.