היא הייתה מחכה לו בבוקר שיבוא וייקח אותה גם אם זה לא למקום
שהיא אהבה כל כך אבל הייתה צריכה להגיע אליו בכל מקרה,  מתוך
חובה של המדינה.
היא הייתה יוצאת מהבית והולכת לפגוש אותו בתחנה, לפעמים הוא
הגיע בזמן לפעמים לא. לרוב היא הייתה מאחרת לבסיס אבל כבר לא
היה איכפת לה משום דבר אפילו לא מעצמה, לרוב הייתה דואגת שתהיה
לה אהבה, עכשיו זה כבר לא שינה לה, שנתיים התנזרות נמחקות שוב
עם יזיז, לפחות כך הוא ראה אותה.
אז היא פגשה אותו בתחנה ועלתה עליו, מתיישבת ומוציאה מהתיק את
הדבר היחיד שגרם לה לחייך - מוזיקה.
החברה הכי טובה שלה התייאשה ממנה, גם היא מתגייסת עוד שבוע.
היא לא יודעת איך להמשיך לחיות בבועה שבנתה לעצמה, אז ביתיים
היא קמה כל בוקר מחדש, מגיעה לתחנה מחכה לו שוב, עד שהוא בא,
והוא מגיע כל יום, מתיישבת במושב האחורי ונרדמת בו.
האוטובוס שוב איחר.