מרגישה לבד...אין לי אף אחד וכואב,
כואב בלב שהמקום ריק והוא מזמין אבל
אף אחד לא רוצה להיכנס...
והשמים קודרים והפרצופים זרים והלבבות שחורים
וכדורי הדם מתנפצים, נסדקים ובעקבותם נופלות
הדמעות, שקופות עם המון רגשות...
קריסטלים קטנים נופלים על כדורים אדומים
והייאוש רב והם לא מבינים וכולום שמחים, פוחדים
וכולם בשקט, בודדים, נסגרים בעצמם
והדלת נסגרת והמבט נטרק והקול נפסק והעלבון חזק...
כשההילה זורחת בצבעים זוהרים של שחור
ובחוץ חם ובפנים מתה מקור ונופלת, נשברת,
מצטרפת למליוני הקריסטלים ונחתכת,
נפצעת, מתאדה כמו מים.

והשמש קודרת, מכה בראשי והחושך נמצא
שם- שוכן בליבי והפחד עושה לו משתה
בתוך גופי עם המון חברים, בזמן שאני נופלת
כמו אותם כדורים אדומים...
ואני שוכבת שם כמו בובה, חסרת אהבה עם נפש
חסרת תקווה, נמצאת בחלון ראווה,
עמוק עמוק באדמה...