בתקופה אחרת, במקום אחר, חי לו ילד אחר, מאד דומה לילד שאני
מכיר. הילד חי בבקתה קטנה, ליד יער קטן, אשר הייתה שייכת לסבתו
האחרת. הוריו של הילד לא היו בחיים או שלא היו אף פעם בחיים.
לא נודע לו, או שהוא לא רצה לדעת, בכל אופן הוא לא ידע.
הילד האחר העביר את זמנו בטיולים ביער הקטן, סבתו האחרת אשר
דאגה לו מאד קיוותה שיום יבוא והילד יעבור לעיר הגדולה, סמוך
ליער הקטן, וימצא את עתידו שם. אך הימים עברו והילד אשר הלך
וגדל לא עזב את היער הקטן ולא חיפש את עתידו בעיר הגדולה.
במקום זאת, המשיך הילד לטייל ביער אשר בו הרגיש מאושר.
הילד אהב להסתכל על העצים ועל צורותיהם המוזרות ואחר כך אהב
לטפס עליהם ולהירדם תחת ענף מצל.
חבריו של הילד היו חיות היער הקטנות אשר היו משחקות אתו לאורך
כל שעות היום עד שהיה יורד הערב ואז הילד היה חוזר לבית סבתו.
סבתו של הילד עבדה בעיר הגדולה והייתה חוזרת הביתה בדיוק בשעה
ומכינה ארוחת ערב לנכדו הרעב והעייף מטיוליו ביער.
בכל ערב היה חוזר הילד מטיוליו ביער, נכנס לחדר האוכל, ומוצא
על השולחן ארוחה משובחת פרי ידיה של סבתו, אחר כך היה הילד
מתקלח, מצחצח שיניים ושוכב על מיטתו בציפייה לאחד מסיפוריה של
סבתו, הוא היה שומע את צעדיה הקטנים במדרגות אשר עלו לחדרו
והתרגשותו הייתה עולה כשהוא היה רואה את דלת חדרו נפתחת ואת
סבתו מתיישבת על כסא הנדנדה ליד מיטתו. סיפוריה תמיד ריגשו
אותו והשאירו בו חותם כבד של אישיותה המיוחדת. אך הסיפור באותו
היום היה שונה, קצר ולא מובן. כשסיימה את הסיפור נישקה הסבתא
את הילד במצח וכיסתה אותו בסמיכה.
למחרת, כהרגלו, טייל הילד ביער ושיחק עם חברותיו החיות, לאחר
משחק מעייף במיוחד התיישב הילד מתחת לעץ גבוה והפנה את מבטו
לעבר השמיים התכולים לאור יומו של השמש. כשפקח את עיניו כיסה
עומק שחור בעל אבנים מנצנצות את שדה ראייתו, הוא שפשף את עיניו
ופקח אותן שוב, באותו רגע הבין הילד כי אלה השמיים שרוי
הכוכבים שמעליו. חושש פן ידאיג את סבתו לחינם רץ הילד לבית
סבתו כשהוא מתחיל להרגיש את הריקנות בקיבתו וחושב על הארוחה
שמונחת על השולחן ומחכה רק לו. הילד פתח את דלת ביתו ונכנס
בריצה לחדר האוכל. השולחן היה ריק, הילד נכנס למטבח אך סבתו לא
הייתה שם, הילד חיפש בחדרה אך היא לא הייתה גם שם, הילד חיפש
בחדרו, יצא לחצר, קרא בשמה, חיפש ביער, חזר, חיפש, אך לא מצא.
היא לא הגיעה בשעה. הוא התקלח, צחצח שיניים ונשכב במיטתו
בציפייה, אך צעדיה לא נשמעו במדרגות, דלת חדרו לא נפתחה, כסא
הנדנדה לא התנדנד, סיפור לא סופר ומצחו נותר יבש ומתגעגע
לחמימות שבנשיקה של סבתו.
הילד לא התעורר באותו בוקר, הוא אף לא קם בצהרים, ולא בערב,
ולא בלילה, ולא יום למחרת, ולא לאחר שבוע, ולא לאחר שבועיים.
לא היה טעם. |