היה הבזק קטן, קצר. הבהוב. נצנוץ. מה הבזק, מה נצנוץ? הבזקון,
היבהובון, נצנוצצ'יק, משהו של משהו שהיה נדמה שאולי מתחיל
להאיר את החשכה הגדולה האופפת, אור לח ומלטף, איתות לקראת דבר
מה. אז היה נדמה, אז מה?! נדמה, היה. הופ! נגמר.
ככה, כמו אצל רופא: מחכים ומחכים, נכנסים, הוא מסתכל, אומר:
סרטן, או: סיפיליס, חותם מהר מהר והחוצה, קישטא, מה נדמה לך,
כאן לאף אחד לא איפת מי אתה ומה אתה, יש עוד אנשים בתור וכולם
מחכים לרופא, הרופא הוא לא אבא, לא דוד, אפילו לא אלוהים, כולם
חולים וכולם ממהרים למות. ואתה יוצא הלום והמום, ממלמל: אוי,
סיפיליס, או: אוי, סרטן, מפלבל בידיים רועדות ומלטף דמעה,
וחושב: הדוקטור הזה לא מבין, לא מבין, זו טעות, טעות, לא יכול
להיות, לא לי, לא לי, אלך לאחר. ושוב פעם תור, ושוב מחכים,
ונכנסים, ושוב פעם: סיפיליס! סרטן! ושוב קישטא! ומי אתה! ועוד
אנשים! ולא אבא, לא אלוהים! ולמות, למות, למות!
ככה זה, כשכבר נדמה לך שאתה מאושר. הבהוב. נצנוצצ'יק, הבזקון.
ככה עוברים החיים, מפסיק של אור לפסיק של אור, פיסות, טלאים של
אושרים קטנים ולחים, מלטפים את ראשי הדל- והולכים.