מסיפורי צפרירה
מעברו השני של קו הטלפון שמעתי את קולה המלטף של צפרירה.
יובלות שלא שמעתי את מתק קולה. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
להודות על האמת צפרירה נעלמה מתוך חיי כשגילינו לה, אני והפה
הגדול שלי, שכתבתי עליה כמה סיפורים. צפרירה רק חייכה, נכנסה
לקרוא ואחר כך קיבלתי מנה, אותה בלעתי בשתיקה שבהסכמה.
קיוויתי שהזמן, המרפא הלאומי, יטפל בעניין, אבל אחר כך הייתה
שתיקה די קרירה בכל פעם שהתקשרתי. אני כדרכי ויתרתי והתחבאתי
מאחורי הכותל ללקק את הפצעים. אחר כך החיים המשיכו לזרום
והפרידו בינינו. צפרירה ודני העבירו את הבסיס הכלכלי לחו"ל.
חיים במלונות ובשדות תעופה. נפגשים מעת לעת להחליף רשמים
ומנסים להוציא זהב מפטנטים אלקטרוניים. את הבסיס בבית העבירו
לידיו החסונות של הבכור, שמיד עם שחרורו תפס גובה. זה מה
שידעתי, עד שערב אחד עת ביליתי בענייני עבודה בניו יורק,
שמעתי את קולה הרך מעברו השני של הנייד שלי.
מה נשמע, ומה הולך, ומה קורה, מה את כאן? גם אני. אז מה דעתך
על ארוחת בוקר משותפת? חמור העבודה שבתוכי מושך להתייצב
כמתוכנן לכנס אבל לא אני אחמיץ הזדמנות להיפגש עם צפרירה ואולי
כבר איננה כועסת. אז אני שמה פעמי בבוקר לבית קפה שעל האגם.
בית הקפה מלא וגדוש, בפינה מחכה לי צפרירה.
אם הזמן הוא הרופא, צפרירה היא החולה הכי ממושמע שבעולם, יפה
וצעירה מתמיד, בחליפה בהירה מעוצבת, המדגישה את חמוקי גווה ואת
עיניה העמוקות. שערה שהתארך משהו מתנפנף לכל ניד ראשה. כשאני
רואה אותה, לבי נצבט מקנאה. חבל שאינני גבר, אני מהרהרת לעצמי
אבל גם אם הייתי גבר מי ערב לי שתיעתר לי?
צפרירה שהקדימה אותי, כבר לוגמת כוס קפה הפוך עם חלב מוקצף
הצלחת שלידה ריקה. לפנינו ארוחת בוקר עמוסה כל טוב והיא רק
קפה. אין פלא שהיא מצליחה לשמור על גזרה מחוטבת כאילו הייתה בת
עשרים, טוב עשרים ואחת...
אני מצטרפת לקפה, מוותרת על ארוחת הבוקר וסקרנית מאזינה ללהגה
על הא ועל דא של נפלאות העולם, על עולם שלעולם לא אהיה חלק
ממנו, אבל תמיד טוב לגעת בשוליו, אפילו באמצעות אחרים. כמובן
שאני מתה מסקרנות לדעת מה גרם לצפרירה לסלוח לי ועל מה ולמה
החיבה הזו שהיא מרעיפה עלי, אבל אני ממלאה פי קפה חזק וחריף
השורף את החיך, מנידה בראשי, מחייכת סלחנית ומנסה להאזין
למוזיקה מאחורי ומתחת למילים. יש לי בדרך כלל אוזן מוזיקאלית
אבל הפעם אני לא מצליחה לקלוט את הרגש, כנראה שחבוי היטב.
הזמן במחיצתה של צפרירה חולף במהירות מבלי שנרגיש ופתאום היא
מעיפה מבט סביבה, מטלטלת שערה, בודקת אם הפנינים שעל צווארה
במקומן, שולפת מעטפה ארוכה מתיקה ומושיטה אותה לעברי. זה
בשבילך, אומרת בחיוך רחב המגלה שינים צחורות, ומתרוממת
ממקומה.
"רגע," אני מתקוממת, "מה זה?"
"אה," היא ממשיכה לחייך, "זה קונטרה על הסיפורים שסיפרת עלי."
מה זה קונטרה, אני מהרהרת לעצמי וקורעת באכזריות את המעטפה
"לא," היא אוחזת בידי, "לא עכשיו. חכי עד שאסתלק מכאן ואם דני
מתקשר אליך, אני הייתי אתך כל הבוקר, או קיי?"
זה כבר חדש לי, דני מעולם לא התקשר אלי לבדוק את מיקומה של
אשתו ואינני חושבת שיעשה זאת גם הפעם, חולפת מחשבה זדונית, מה
כבר היא יכולה לתכנן עלי? וצפרירה בראותה את הבעת הפנים שלי
ממשיכה לחייך ומוסיפה בלחש, "תמיד יש פעם ראשונה, נכון?"
לא עוברת שניה והיא בפינת החדר, שם ממתין לה גבר. אני מתבוננת
אחריהם בצאתם. מאחור הוא נראה בדיוק כמו דני, אותו צבע שיער
אותו גובה, אפילו ההליכה דומה. עכשיו אני כבר לא מבינה שום
דבר, אז אני מוציאה את הדפים ומיישרת אותם.
...אחרי שקראתי את הסיפורים שלך, נתקנאתי בך. (בטח, שקרנית
אחת, ראיתי את הפנים שלך כשסיפרתי לך.) חשבתי שגם אני הייתי
רוצה לספר סיפורים, אבל אף פעם לא היה לי זמן, חוץ מזה החיים
שלי כל כך שיגרתים, אז מה כבר אוכל לספר. את מי זה מעניין עם
מי סגרתי עסקה וכמה הרווחתי. (הלוואי עלי החיים המשעממים שלה,
מי לא היה רוצה להתחיל את הבוקר בסן פרנציסקו, להמשיך צהריים
בשיקגו וללכת לישון עם... האמת, עם מי היא הולכת לישון בימים
אלה?)
"כן, כוס קפה בהחלט. גדול, עם חלב חם. מה, עוגה? אתה יודע מה,
תביא לי אחת גבינה עם אוכמניות." מה לעשות, כשאיש בסביבה לא
שומר עלי, אני מתקשה להגיד לא לעוגות גבינה. אבל הנה אמרתי לא.
לא, תשכח את העוגה. אני מרימה שנית את הדפים המודפסים צפוף, לא
כל כך בא לי להמשיך לקרוא את מה שהשאירה לי אבל יש לי תחושה
שרק ההתחלה קשה, כמו סיפורים בדרך כלל, ואולי עוד מעט זה יתחיל
להתרומם.
... אז כמעט וויתרתי על הניסיונות לכתוב סיפור, כשהחיים שלי עם
דני קצת עלו על שרטון, אתם יודעים איך זה. אני בפריז, הוא
בלונדון. אני בשיקגו, הוא בלונדון. קצת סצנות קנאה, קצת בכיות,
היעלבויות, בשלב מסוים הייתה לי תחושה שהכל הולך להתפוצץ עד
שהרים טלפון, ביקש סליחה וביקש... באופן מאוד מפתיע שנפגש בניו
- יורק. הבטיח להיות שם בזמן. מצחיקן אחד דני שלי בזמן. מלון
הילטון חדר 906. הזמין חדר לשלושה ימים. שלושה ימים?
אמרתי לו בטלפון. השתגעת? והוא צחק, תעזבי צפרירו, כך הוא קורא
לי כשיש לו מצב רוח טוב, תשמעי סגרתי עסקה טובה עם הברמנים
ואני חושב שמגיעה לנו חופשה כמו שצריך, ירח דבש אמיתי. הוא
נשמע כל כך מפתה, בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן שהתחרמנתי עליו
בטלפון, וסגרנו יום שני שמונה בערב חדר 906 הילטון ניו יורק.
מה יותר פשוט מזה. הגעתי בזמן מאל-איי. לי לא כל כך הולך בזמן
האחרון, לקוח אחד עזב אותי ממש לפני החתימה, אבל לא הייתי
מודאגת. פעם למטה פעם למעלה. המזוודה, כמו שקורה לפעמים לא
הגיעה יחד איתי, אבל הבטחתי לעצמי לא להתעצבן, אז רק מילאתי את
הטפסים ולקחתי מונית העירה.
עליתי למעלה לקומה התשיעית, פתחתי את דלת החדר, חדר 906 זוכרת?
והופתעתי לראות את גבו של דני ליד החלון מהורהר. "האני",
קראתי, "מה שלומך?" אבל הוא היסה אותי. "סלולי," אמר לי במבטא
קצת מעושה. לא כל כך מהר. טייק איט איזי. אה, חשבתי לעצמי, אז
אתה רוצה לשחק קצת. אין בעיות. כיוון שהאנגלית שלי יותר טובה
משלו עברתי מיד לאנגלית.
אז דני החליט באמת לחגוג מחדש את יום הנישואין שלנו עם שמפניה
והכל. אדרנלין החל לזרום בעורקים שלי וגם מיצים אחרים במקומות
המתאימים, עוד לפני שאמר בקול בוטח: "כסי את עינייך במטפחת
שמחכה לך על המיטה. עשיתי כדבריו ואז ביקש ממני מאוד יפה
להתפשט. צמרמורת אחזה בי. משום מה נזכרתי בסצנה מתוך הסרט של
השרירן הזה ארנולד שוורץ משהו, נו הסרט הזה עם הפצצת אטום, את
בטח תזכרי ותכניסי כאן את השם הנכון של הסרט.
אני צוחקת בקול רם עד כי יושבי בית הקפה מפנים כולם את מבטם
אלי, כזה זועף משהו, ואני נבוכה. מה יש צחקתי קצת, מה כבר אסור
לצחוק בימינו בבית קפה בניו-יורק. אז אני מקפלת בחזרה את הדפים
המודפסים של צפרירה. מבקשת חשבון. מגלה שצפרירה כבר שילמה, גם
עבור עוגת גבינה ושניים קפה, אז אני נשארת עוד קצת, מזמינה כוס
קפה נוסף עם חלב מוקצף גם העוגה עכשיו לא מוותרת עליה וחוזרת
לסיפור של צפרירה.
....אני מכסה עיני במטפחת ומתפשטת באיטיות. כעבור כמה דקות
כשאני עומדת עירומה אני חשה את נשימתו החמה על כתפי הוא נושף
בעדינות על צווארי ואחר מתכופף ומנשק לי בצווארי. כבר שנים שלא
נשק לי ככה בעדינות וברוך.
דני הפתיע אותי בגדול, לא ידעתי ששליטתו בשפה האנגלית השתפרה
עד כדי כך אבל אין ספק שהשהייה הממושכת שלנו ברחבי העולם
השפיעה גם עליו. גם למד כמה טריקים חדשים להלהיט אישה, ואני
שמחה על כל שיעור חדש, למרות שאת הבסיסי לימדתי אני, הטריק עם
הנוצה - ממני, גם הצעיפים ממשי - שלי. אבל השמפניה, זה חדש לי,
שינוי מרענן ולוהט.
הוא טובל את אצבעו בכוס ומעסה את המשקה הקר בפטמותיי ואחר כך
יונק אותן כמו תינוק. אחר לוקח קוביית קרח שהושרתה בשמפניה
ומעביר אותה בין שפתיי העליונות והתחתונות. הקרח נמס במהירות,
הוא לוגם אותי אוי אימאל'ה כבר שכחתי שזה יכול להיות כל כך
טוב. אצבעותיו ולשונו מטיילות על כל גופי מחפשות את כל
הנקודות במקומות הכי נסתרים והוא מנגן עלי מנגינה שלא ידעתי
שעדיין קיימת בתוכי. אני גונחת בשקט, רק רוצה שלא ייגמר ולא
יגמור, כאילו רעב בלתי מוסבר אחזני פתאום. רעב למגע ידיו
ולשונו.
עכשיו אני רוצה אותו בתוכי, אך הוא צוחק ומלחש נו, נו נו, נוט
ייט נוט יט ואני שכבר אצה לי הדרך, רוכבת עליו ובכוח מנסה
להחדיר את אברו הזקוף לתוכי, אבל הוא מתנגד, וון מומנט מיי
דיר, הוא אומר ואני קולטת שהוא ממהר להלביש את הקונדום וזה
מדליק לי איזו נורית אדמומית בראשי. דני, אני חושבת לעצמי למה
קונדום. אל תגיד לי שחטפת איזה וירוס או חס וחלילה. ואני רוצה
להציץ מתחת לצעיף שמכסה על עיני לראות את הבעה שעל פניו אבל
לפני שאני מספיקה הוא כבר בפנים. מיומן הבחור כאילו שלובש
קונדום כל לילה לפני השינה ועוד שנייה וכבר שכחתי את הדאגות
שלי.
לא כל כך מהר, עוד אני רוכבת עליו למקומות רחוקים, מצלצל הנייד
שלי ולפי הצלצול אני יודעת שאני בצרות צרורות, כי זו המנגינה
של הבעל שלי. אז מי נמצא במיטה שלי?
אני משערת שכל אחת אחרת הייתה קופאת על מקומה, מפסיקה,
מתייבשת, אבל אני? לא מתביישת להודות שהצלצול רק מגביר את החשק
לגמוע לפני שהכל ייפסק ונחזור לשגרה.
רק יותר מאוחר יתברר לי שהכל בגלל מסמר קטן, כמו בשיר הישן
ההוא, זוכרת... "הכל בגלל מסמר קטן שנפל..." והפך את המספר תשע
לשש ועכשיו אני בעצם בחדר 909 שרק נראה כמו 906 ואני ממשיכה
לדהור עד שמגיעים למהירות של מאתיים ויותר ואחר כך כשאני כבר
מורידה את המטפחת אני גם עושה הכרה עם מיסטר נו ניים.
כן, המשכתי איתו בקשר אם את תמהה. איך אפשר לוותר על כזה אחד
מין? ודני? טוב, הוא קיבל אישה חדשה, רטובה על המוכן.
עכשיו אני מחברת מחט לחור ומבינה לאן התחמקה צפרירה בבוקר נהדר
שכזה ועם מי.
אז שמרי על עצמך ואם בא לך לשים את הסיפור הזה שם, יבושם לך.
אוי צפרירה זו כותבת סיפורים לא רע. אם אכניס אותה יגידו שהיא
טובה ממני, אבל היא באמת כזו, בכל המובנים האפשריים... |