תאמינו לי, להיות גמל זה בכלל לא קל. אתם בטח חושבים שזה סבבה
שאפשר להסתובב שבועיים בלי לאכול ובלי לשתות שום דבר, אבל
האמת, זה ממש לא קל, לא פשוט. נראה אתכם מסתובבים עם חצי כינרת
על הגב ועוד סטוק של מאה פיתות עם לבנה ושמן זית.
אתם עם ג'ריקן אחד על הגב כבר צורחים ומתלוננים, וכשאתם יוצאים
לטרייק בהימלייה אתם לא שוכחים לקחת פורטר ולהעמיס עליו משקל
ביחס הפוך למחיר שאתם משלמים לו.

טוב, בבוקר ממוצע אחמד, בעל הבית שלי סוחב אותי על חצי נגב כדי
למצוא איזו ארוחת בוקר טובה. פעם היה אפשר לאכול בוקר בבית,
היום - אין כבר נגב. מה שלא לקח המינהל לקח הצבא, ובשאר השטח
מסתובבות יחידות מיוחדות של המשטרה ומחפשות סמים. טוב, בזה בעל
הבית לא מערב אותי, יען כי הוא יודע שאני גמל מצפוני ושומר
חוק, מצד שני כל העסק הזה הורג לי את האוכל ואני אוהב לאכול.
יש בעייה.

קשה, קשה. נגמרה ארוחת בוקר צריך ללכת לעבוד, לא מספיק חצי
כינרת על הגב שלי עכשיו צריך לשמש בתור פורטר. טוב, האמת שעדיף
לסחוב מאשר להפוך לסטייק של מישהו. אבל בקטע הזה אני רגוע
לחלוטין, אני גמל לא פרה, אני לא סטייק למופת ומצד שני אחמד
חושב שאני על הכיפק ומאחל לנו הרבה שנים ביחד. איזו זוגיות
למופת.

חם לי. קבוצת טיילים עוברת, הערות מעליבות. עכשיו הם רוצים
סיבוב, הארנקים נשלפים, עשרות זוגות עיניים ננעצות בי בשקיקה.
כבד וחם אני לא צריך עכשיו זאטוטים על הגב. אחמד מתלבט, אני
יודע, זה לא פשוט - יש לו משימה בעולם והוא מאמין בכבוד הדדי
בין הגמל לאדם. קדימה אחמד, אל תוותר, יש לנו עבודה להיום,
עזוב כמה שקלים.....
אחמד מחליט נכון, הוא בסדר הבעל בית שלי, הוא מנפנף אותם בהינף
יד אבל נותן להם להדליק לו סיגריה, חולשה קטנה, זה לא נורא.
אני לא יכול להתלונן גם בנושא הזה אני לא מעשן פסיבי כבד מדי.
בוא נמשיך לעבוד, די כבר, נחנו מספיק.

יום אחד אתיישב לי באיזו שהיא פינה עם נאקה מובחרת וגמלמלים
קטנטנים, אמצא מקום שאפשר למצוא בו אוכל זמין ויש בו הרבה
מרחב, ורק לא להגיע לגן חיות, אני גמל קלסטרופובי...
אני עצוב היום, אין לזה סיבה, קשה לי, קשה לי להיות גמל, זה מן
מזל כזה להיוולד למין מסויים לקבל סטטוס ולחיות איתו את כל
חייך, היה עדיף לתת בחירה, יום אחד גמל יום שני כלב יום שלישי
מלך החיות...
בינתיים הנגב נגמר לי מתחת לרגליים, החיים שלי מתוחמים בין פסי
אספלט שחורים ונמאס לי, אני רוצה משהו אחר, אני רוצה חיים
מלאים יותר.

עוד כמה מטרים ולפני בתים, בתים צהבהבים - כמו החול, עזובה
וטיח מתפורר, אין ירק, אין השקעות, אין כלום. כי מחול צמחו ואל
חול ישובו. ילדים משחקים בין הבתים וערימות האשפה. למרות שחם,
ומחניק והשמש קופחת מעל לראשם הרך, הם משחקים. קשה לי להבין את
זה, אני מטריד את ראשי הקטן בשאלות קיומיות: אולי בבית חם
יותר, אולי כשאתה ילד אתה רגיש פחות לחום, אולי כדורגל מסוגל
לקרר ילד גם כשהטמפרטורה בחוץ היא 42 מעלות בצל.
נערה יושבת בחדר המדרגות, הבחורות בנגב הן הכי יפות שיש, מי
שחושב אחרת - שיפנה אל הגמל - אני כבר אסביר לו את ההבדל בין
פרח אמיתי לבין פרח קוסמטי שנוצר במעבדות האורבניות של הכרך
הגדול.
למה את בוכה ילדה, למה תכערי את פנייך היפות בדמעות גדולות
וחמות הזולגות ומותירות שובל דק ובלתי נראה של מלח על עורך
הרך?
זה בחור, אני יודע שזה בחור, הוא עזב אותה, אולי הוא לא עזב
והיא חושבת שהוא יעזוב, אולי הוא לא מתייחס אליה ואולי הוא עוד
לא הופיע בחייה. אלה שטרם באו הם הכי גרועים, שיבואו... צריך
להעניש את הבחור שטרם בא אל נערתו לעתיד, שלא דאג שיד המקרה
תפגיש אותו עם ידה הארוכה המושטת בערגה אל עבר פניו.
הייתי לוחש לה כמה מילים באוזן שיפסיקו את בכיה, אבל אני לא
יכול, אני לא מדבר עברית, אני יודע להגיד רק בררררר וגרררררר
וחררררר וזהו...
שוב אני תקוע בתוך עור הגמל העבה שלי ואיני יכול ליצור עם
המציאות את הקשר שראוי היה שאצור, אילו הייתי, נניח: בן אדם.
אם הגמל יכול היה לדבר היו פניני חוכמה יוצאים מפיו. ראיתי
רבות בימי חלדי ורבות עוד אראה, שוטטתי, טעמתי שמעתי ונצרתי.
אילו יכולתי לספר כל שראיתי ולמדתי ושיננתי -  חצי מצרות העולם
היו נעלמות כלא היו.

שוק מלא אדם, צפוף וריח רע של רקבון עולה מכל פינה. דוכני
ירקות, תבלינים, בשר, דגים, בדים וכלי בית. הייתי יכול להגיע
לכאן בדרך אחרת אם מזלי היה שונה: הייתי יכול להיות אדם שבא
לכאן להמיר את כספו בסחורה ולהיפך, אך הייתי יכול גם להיות בן
בקר שבא לכאן לאחר יומו האחרון כדי שבני אדם יעשו בו את
שהתולעים יעשו בהם בעתיד.
נוגעים בי, בכל פינה נוגעים בי וחם לי ולח לי וקשה לי. אחמד
מושך אותי בכוח וקשה לי ואני רוצה להתמרד. אבל אני מפחד, אני
אף פעם לא יודע לאן זה יכול להוביל והאם רוח החופש שעוד נותרה
בי מאבותי הקדמוניים לא תביא לכך שאאסף אליהם בין לילה.
אחמד מוריד דברים מעל גבי. איזו הקלה, אני מרגיש משב רוח רענן
שוטף את דבשתי, למרות שאני יודע שאין כאן כל רוח, ושהרוח
היחידה שאולי מגיעה אל השוק היא רוח שיוצר מאוורר המסתובב לו
בשאון רב בפתחה של אחת החנויות האפלוליות. ההרגשה של להיות בלי
משקל היא הרגשה של חופש, היא סוחפת, היא מושכת, היא נותנת לי
כוח לסחוב כל יום משאות חדשים כאילו מעולם לא היה אתמול.
איזה גמלים היו אבותי הקדמוניים, שלא היה כל משא על גבם והם
היו מסתובבים נטולי דאגות בינות לדיונות החול המשמימות. מי דאג
להם בבצורת ומי חיממם לעת ליל? האם מאושרים היו או אומללים,
ממה פחדו למה יצאה נפשם, מי היו אויביהם הטבעיים?

לילה בנגב. שומעים קולות ממרחקים, אחמד משמיע קולות ואני כורע
ברך. אני מרגיש את החום שעוד נפלט מהאדמה. עוד מעט ואוכל לנוח
עד לשחר. אחמד ישחק שש בש באוהלו ואני אהיה חופשי לכמה זמן,
חופשי ללא הפרעה, גמל ללא הגבלה.
מכונית עוצרת בחריקת בלמים, מעלה עננה של אבק מדבר מבין
צמיגיה. שני פקחים יוצאים ונעמדים בפתחה, הם מחכים.
שני ג'יפים עוצרים מאחרי המכונית, יורדים שוטרים במדים ומלווים
את שני הפקחים אל האוהל. אחמד יקבל אותם בסבר פנים יפות ויציע
להם אוכל. אולם הם יסרבו. כבר הייתי במחזה הזה. שוב זזים,
הלילה נדלג למקום חדש, הלילה נעזוב את הפינה הנחמדה שהתרגלנו
אליה, אחמד, משפחתו, צאנו ואני.
אחמד והפקחים יוצאים מן האוהל. הפקחים מצביעים על האוהל ועושים
תנועות חדות בידיהם. אחמד אומר דברים בלתי ברורים ואז מצביע
עלי. הוא מצביע עלי, מה הוא אומר?
זו בטח טעות, אחמד לא צריך בסיטואציה שכזו להצביע עלי. אני בטח
עומד בנתיב הדמיוני שהוא משרטט בין האוהל למרחבי הנגב. אבל
הפקחים נועצים בי עיניים. אחד מהם מתקרב אלי ונועץ בי מבטים
מקפיאי דם. הוא נוגע בי. אלוהים, אחמד, תגיד לו שיילך. נו
אחמד, אני הגמל שלך, רק שלך...
הם מדברים ביניהם. מכשיר טלפון סלולרי נשלף והפקח מדבר בו
ארוכות. הוא ממשיך לנעוץ בי עיניים. שקט נוראי.
אחרי רבע שעה מגיעה משאית קטנה, הנהג מביט בי ומדבר מהר. אחמד,
תעשה משהו, אחמד....
אחמד מביט בי, אני יכול להשבע שראיתי דמעה בזוית עינו, הוא
ניגש אלי ומלטף אותי. עכשיו הדמעה היא בזוית עיני. שנינו בוכים
כמו ילדים קטנים ודמעותינו זולגות אל אדמת המדבר היבשה.
ואז אחמד מתרומם ומתחיל לצעוק ולקלל, הוא נוטל מקל בידיו וחובט
בכוח על ישבני. אלוהים, זה כואב. מה אתה עושה אחמד, מה אתה
עושה? אני מתרומם לאיטי והוא ממשיך לחבוט בי. הפקחים מביטים
משתאים ואז רצים אליו ומנסים לתפוס אותו. אחמד מרים אבן ענקית
וזורק אותה על ישבני.
אלוהים אדירים, זה כואב.
מבלי משים אני פותח בדהרה לכיוון המדבר. אני לא מביט אחורה אבל
שומע רעש של מנועים מותנעים. אני שומע אבנים מרשרשות וזרדים
נאנקים תחת צמיגי מכוניות ואני רץ, לא יודע לאן, לא יודע לכמה
זמן.
אני שועט אל עבר גורלי....